בליל 6-5 ביוני 1982, החליטה ממשלת-ישראל לצאת למערכה בלבנון. שעת ה"ש" נקבעה לשעה 00.12 בצהרים והוקדמה לשעה 00:11, על-פי בקשת שר-הבטחון.
חיל-הים הישראלי ביצע תרגיל חד-צדדי עם גייסות, כנגד "פלשתין זוטא" פעלו שלוש מסגרות אוגדתיות. אחת במערך של מבצעים משולבים ים, אויר וקרקע בפיקודו של תא"ל ירון ושתיים אשר אשר התקדמו על-פני השטח לעבר צור, צידון, דמור, מבואות ביירות ומערך מחנות-הפליטים שמסביב. אלו אוגדות מודרניות, מצויידות היטב, טנקים משובחים, לוחמים מעולים, מיטב הארטילריה וסיוע אוויר בלתי-מוגבל, הן של מטוסי תקיפה והן של מסוקי תקיפה. משופע באמצעי הנדסה לפריצת מכשולים והכשרת מעברים וכמובן יחידות חי"ר מוצנח ממיטב יחידות צה"ל.
לאש"פ לא היו כוחות-ים לוחמים ולא הגנת חופים ראויה לשמה. לא היו להם טנקים מהקו הראשון, לא בכמות ולא באיכות, הטנקים שעמדו לרשותם היו טובים ללחימה מתוך עמדות בלבד וכמעט ללא יכולת תמרון ראויה לשמה. הארטילריה לא הית המסוגלת לפעול כנגד כח מסתער ולכן עיקר זעמה הופנה לעבר ישובי הגליל עד ששותקו. מצב זה איפשר לצה"ל לתקוף מבלי להטרד כמעט מירי ארטילרי משמעותי. כוחות אש"פ ניתקו מגע וברחו. חלקם ישירות לביירות, חלקם רחוק יותר, חלקם נטמע באוכלוסיה וחלקם על-אף נטל חלק בלחימה הן להשהייה בצירים והן בקרבות על המחנות. היחידות החצי-צבאיות של ארגוני המחבלים שהיו ערוכות במערכים לכל רוחב החזית, לא יכלו ואף לא ניסו יתר על המידה לקיים התנגדות של ממש מול העוצמה העולה עליהם. הם התפוררו וברחו לכל עבר. הכח היעיל היחידי שנותר ואכן פעל בהגנה כל שהיא על "פלשתין זוטא" היו המליציות. הם הגנו לא על מולדת אלא על בית, על אשה, על משפחה ועל יכולתם להשרד. זהו קרב שסופו הוכרע עוד בטרם הוחל. מחנות הפליטים ומבואות הערים היו משופעים בעמדות, בונקרים ומקלטי לוחמים וכן הרבה מקלטים להגנה על אוכלוסיה בלתי-לוחמת. הגנת הפלשתינים התבססה על המבנים, תוך שמוש מועט בטנקים ובעיקר בנשק קל לסוגיו ובנשק נגד טנקים נישא ביד כולל אר.פי ג'י. הקרבות באזורים הבנויים הפכו במהרה מקרבות של תנועה לקרבות של אש, כאשר המשימה העיקרית של מפקדי הכוח התוקף היא, לחסוך בנפגעים לכוחותינו ככל שהדבן ניתן. התוצאה שבוש חמור בלוח-הזמנים המתוכנן מראש, הכח המשוריין איבד את איכותו, לעיתים המשוריין הפך למלכודת מוות, כאשר פגיעה ישירה בנגמ"ש מחסלת כתה שלמה. הטווחים קצרים, ניתן לפגוע ממרחק רק בשורת הבתים הראשונים ואח"כ הכל שווים בפני המוות.
ביום ראשון ה-6 ביוני 1982 בערב, חדר כח בעצמה אוגדתית בציר ג'זין-עין-זחלתא-צופר, בפיקודו של תא"ל עינן.
חיל האוויר הישראלי תקף את סוללות הטילים ותוך כדי כך השמיד כמעט כל כוח אוירי סורי שניסה לתקוף אותו, הישג שהקנה לו עליונות אוירית מוחלטת ויכולת סיוע בלתי מוגבלת לכוחות-הקרקע.
ב-13 ביוני 1982 היו כבר כוחות צה"ל באזור ארמון הנשיאות בבעבדה, כוחות אלו שלטו על הכניסה לביירות ממזרח בציר הכביש הראשי. אוגדת תא"ל עינן הצליחה לשנות כיוון ולהתקרב לאזור הכביש באזור מערבי יותר מעי-זחלתא, כוח נוסף נשלח מכיוון מערב מאזור בחמדון-עלי. החלו קרבות הזחילה, שבוצעו בין 23-19 ביוני 1982. מטרתם הייתה להגיע לכביש ביירות-דמשק ולהאחז בו. צה"ל כבש קטע נכבד ומספיק מכביש ביירות-דמשק ושלט על עורק החיים של לבנון. ביירות הייתה במצור.
ב-27 ביוני קבלה ממשלת ישראל החלטה לאפשר למחבלים לצאת מביירות לאחר שימסרו את נשקם.
ב-23 באוגוסט 1982 הוגשמה לכאורה אחת המטרות של המערכה והיא הצבת נשיא חזק בראש הממשל הלבנוני, נשיא שנראה לישראל כאדם שמסוגל, מצד אחד להקים ממשל חזק בלבנון כולה ומצד שני לכרות הסכם שלום עם ישראל ולקיימו. במערכה זו אבד צה"ל קרוב ל-300 מבניו.