ארבעה ישובים קיבוציים שהיו עד מלחמת העצמאות בהרי חברון, לצד כביש ירושלים- בית-לחם- חברון, בריחוק כ-24 ק"מ מירושלים, בגובה כ-950 מ' מעל פני הים.
ישובים אלה היו כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים. הגוש עמד עמידת-גבורה נגד התקפות של ערביי חברון ואף הטריד את התחבורה הערבית בין הר חברון לבית-לחם וירושלים. הקשר עם הגוש נעשה קשה מיום ליום, עד שב-27 במרס 1948 נתקעה שיירת נבי דניאל בדרכה חזרה לירושלים ולא הצליחה לפרוץ לעצמה דרך.
מאז נותק הגוש. ההערכה היתה, כי בגבורתם הגנו ישובי הגוש על ירושלים ואף הצילו אותה. עמידתם היתה יעילה כל עוד לחמו בכוחות הערביים הבלתי-סדירים, אך ברגע שגדוד של הלגיון הערבי הצטרף ללחימה, הוכרעה המערכה על הגוש.
כאשר נותק הגוש וכוחות הליגיון הצטרפו למערכה באיזור, החל הויכוח על פינוייו. הועלו הצעות לפנות את הישובים. מפקד ה"הגנה" בירושלים צידד בהן. ויכוח דומה היה נטוש גם בין מגיני הגוש, אך לבסוף החליטו להישאר במקום. לילה לפני נפילת כפר עציון פנה מפקד הכפר באלחוט בשאלה למיפקדה בירושלים, אם לא מוטב לבקש משא-ומתן לפינוי. התשובה היתה, שעל המגינים להחזיק מעמד. ההסתערות הסופית על הגוש נערכה ב-13 במאי 1948.
כפר עציון הוכרע ומגיניו נטבחו. שלושת הישובים האחרים קיבלו פקודה להיכנע. בסך הכל נפלו 250 ממגיני הגוש, מלבד חללי השיירות ומחלקת התגבורת (מחלקת הל"ה), שנפלה בקרב נואש ב-15 בינואר 1948. נפילתו של הגוש וגורל מגיני כפר עציון השפיעו אחר-כך על החלטת ה"הגנה" וצה"ל בקשר לפינוי ישובים מכותרים שאין סיכוי לעמידתם. ההתיישבות בגוש עציון חודשה אחרי מלחמת ששת הימים.