אנשל שפילמן הועמד למשפט ביום כ"ט סיוון תש"ד (20.6.1944) בבית הדין הצבאי בירושלים. נאשם בשתי האשמות של נשיאה בלתי-חוקית של אקדח וכדורים.
גזר-הדין: עשר שנות מאסר.
עם קריאת כתב האשמה הודיע הנאשם כי הוא רוצה למסור הצהרה, שתכלול תשובה על ההאשמות. ועוד הודיע, שאין לו צורך בעורך דין, כי הוא יגן על עצמו.
מתוך הצהרתו: "כבוד השופטים האנגלים! עלי למסור לכם הסברים על האקדח והכדורים שנמצאו אצלי. אולם בטרם אמסור הסברה על פשר הנשק והימצאו אצלי, עלי להסב את תשומת לבכם לעניינים אחרים, המשמשים יסוד להסברה זאת.
ראשית, עלי לסלק את אי השוויון, שאתם רוצים לשים בינינו. מצד אחד, אתם מופיעים ממולי במדים ורוצים להופיע בפני כנציגי הצדק והמשפט הבריטי. לעומת זה, אתם רוצים לראות בי אדם מסוים, הנאשם באשמה מסוימת. אם אתם מופיעים כנציגי הצדק, מופיע אני כנציג התביעה הצודקת. אם מופיעים אתם כנציגי העם הבריטי - מופיע אני כנציג העם היהודי.
מי אני? - אני יהודי, בן אחד העמים העתיקים בעולם. לפי דעתכם, בוודאי צריכים היינו לסיים את תקופת קיומנו עם חורבן בית המקדש, משיצאה מקרבנו הנצרות לעולם, בדומה לעמים הקדומים האחרים, שנתנו כל אחד נדבך אחד לבנין התרבות ונעלמו מהעולם. אולם, על אפכם ועל חמתכם לא כך היה. עם ישראל הוסיף ומוסיף להתקיים, לא רק כנושא תרבות עתיקה, כי אם גם כשותף ולעתים כצועד בראש במתן ערכי תרבות חדשים...
מי עוד כ"עם התנ"ך" משגר ארכיאולוגים ומלומדים לארץ הזאת, החושפים ממעמקי האדמה את השרידים של מלכות אבותי בארץ זו...
איני יודע באיזה יערות בערבות אסיה שוטט אז אבי-אבותיכם, בשעה שבעיר הזאת ואולי במקום שאנו עומדים כיום, חי ויצר תרבות אבי-אבותי, היה סופר ואולי כהן ונביא או מלך...
עתה מופיע בפניכם יהודי חדש. ואנו תובעים לא ריבית, אלא קרן, לא את שלכם, אלא את שלנו... כשמדברים על עניני פליטים והצלתם, עליכם לא רק לשתוק, אלא להוריד את עיניכם ולהשפילם לארץ מבושה...
למי תספרו מעשיות על חוסר אפשרות להציל? לנו? ליהודי ארץ-ישראל, אשר אמותיהם, נשיהם וילדיהם טבעו יחד עם האוניה "סטרומה", שאתם גירשתם מחופי ארץ ישראל. האם גורל "סטרומה" לא מנע את הצלתם של אלפים ורבבות יהודים אחרים?... אל תסתייעו נגדנו במפלגות היישוב.
כולם מאוחדים איתנו בדעה, שאתם אחראים למאות אלפי הקרבנות; כולם מסכימים איתנו בדעה שאתם מונעים הקמת צבא עברי; כולם מסכימים איתנו, שאתם מפריעים להקמת מדינה עברית בארץ-ישראל. ובסיום דברי אני חוזר ושואל אתכם: אתם השופטים מלונדון, מה מעשיכם כאן בירושלים שלי?"
(מתוך ספרו של יעקב בנאי - "חיילים אלמונים")