טוראי זהר אטקין ז"ל

על זהר יקירי...

הנה מתקרב ובא יום השנה, אותו יום אשר בו קרה לנו האסון הגדול והנורא. עברה שנה מאותו יום מר ולי נדמה כי אתמול קרה הדבר, כאילו רק אתמול נחטף מאתנו זהר. לא יאומן כי יסופר! הפצע לא נגלד אפילו בקרום דקיק מאד.
תפקיד קשה נפל בגורלי: להספיד את בני היקר. אם לא ניתנה לי הזכות למלא את כל חובותי הרבות בתור אם בהיותך חי, אמלא את חובתי זו האחרונה כלפיך, זהר חביבי. נשמתך חיה עמוק בלבי וזכרך לא ימוש לעולם ממני. קשה לשכח בן שנפל בהיותו עודנו ילד, רק בן 16 וחצי שנה היה. (ב-29 לנובמבר שנת 1948 מלאו לו 16 שנה). ועוד יותר קשה להסכים לרעיון שצריך לשכח.
לא בכדי נפל זהר: הוא נתן את חלקו בנאמנות במלחמת העצמאות של עמנו. אבל גם ההכרה הזאת לא מקלה על הכאב האיום וענוי נפשי. בסוף ההפוגה הראשונה ב-7 ליולי הוא התנדב לצבא ובעוד 10 ימים ערב ההפוגה השניה ממש בא קץ לחייו הצעירים.
זהר השתתף בקרב הגדול בלטרון כשהוטל עליהם לעכב את התגבורת של הלגיון. הם מלאו את התפקיד. החלטה של זהר להשתתף בשרות פעיל בא אלינו במפתיע. אני עם הילדים הקטנים היינו בפנוי וגם החלק העקרי של המשק - הרפת, כשהמצרים עמדו במרחק של כמה קילומטרים מאתנו באשדוד. זהר בא אלי והודיע לי תקיפות שהוא מתגייס. כל ההוכחות שהוא עודנו צעיר ושיבוא זמן גיוסו גם הוא ילך, לא הועילו. הוא טען שהחזית שלנו אינה מספקת אותו. "אני צריך להיות בקו הראשון ולא עם הזקנים במשלטים ובביצורים". זהר טען: "אינני יכול להשאר כאן" - והלך... ויותר לא חזר. רק חודשיים וחצי חיה בבית בגמרו את חוק למודיו במקוה-ישראל. למרות שהוא היה קשור לחברים וגם חבר ב"הכשרה", הוא חזר הביתה לעזור לנו במשק.
זהר היה מאד קשור לבית, למשק ולכפר שלנו והרגיש חובת הבכור בבית. כשהיה בא לחפש ממקוה העזרה שלו היתה נכרת מאד ותמיד היה חוזר אחרי הזמן הנקבע, למרות שהיה דייקן. "אתם צריכים אותי" - זו היתה טענתו. זהר גדל במשק ומגיל 8 התחיל לעבוד ועזרתו היתה ממשית. גם את הדרך החקלאית בחייו הוא בחר בעצמו. כמה שמחתי על תשובתו הברורה שנתן לי בעת שספרתי לו שהמורה מ. מציע לו ללכת לסמינר. - "אני רוצה להיות חקלאי". שאיפותינו הזדהו עם רצונו להיות חקלאי מושלם והחליט ללכת למקוה-ישראל.
זהר היה תמיד תלמיד טוב. גם במקוה הצטיין בלמודיו. עבר עליו משבר לא קל בשנה ראשונה במקוה. הוא בא צעיר בין יותר גדולים. אולי גם זה גרם לו להתבגרות מקדמת שבסופו של דבר היה לרועץ לו. בשנים הבאות הרגיש זהר את עצמו במקוה, מצוין. היה שמח ובטוח בעצמו, אבל בלי הפרזה יתרה. תמיד היה בא הביתה בעל מרץ, בחיוך הרחב שלו, בשריקה עליזה. ב.ל. הלה אומר עליו: "כשמו כן הוא". בפרשת "שבתי לוזינסקי", כשהכפר התרוקן מגברים, זהר נקרא לעזרה הביתה. כמה בטחון ושמחה הרגשתי כשראיתי אותו! בעברו בעגלה בשירה ושריקה, כל הרחוב רנן.
וגם כשחזר לגמרי הביתה התחיל במרץ לעבוד במשק. הרפת והשדה היו הענפים האהובים עליו. ופתאום באה החזית, הפנוי ששנה לגמרי את הערכים אצלו. "בעוד שנה אבוא הביתה ואקים את ההריסות" אמר זהר לי בשעת הפרידה. - ולא קיים את הבטחותיו...

אמו שושנה.
כפר בצרון.

מתוך החוברת 'זהר' שיצאה לזכרו. בצרון תש"ט. החוברת נמצאת בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח