אני כותב את מה שעבר עלי באופן אישי. כאשר ניתנה הפקודה להיכנע ולהתרכז בארמון (הבית הערבי ששימש גם כחדר אוכל). הנפנו דגל לבן והמצרים ציוו עלינו לצאת החוצה עם ידיים למעלה. השעה הייתה 16:10 בתאריך 7.6.48.
כאשר התרכזנו בחוץ, הקיפו אותנו מכל עבר חיילים מצרים והתחילו לבזוז בנו. היה שם ביניהם קצין מצרי בדרגת מאיור (מקביל לרב-סרן), והוא שאל באנגלית אם יש בינינו קצינים. ואז צעד קדימה יוחנן מנהיים ואמר 'אני הקצין היחידי' (מפקד המקום היה אברהם שורצשטיין שנהרג בזמן הכניעה יחד עם הקשרית). הקצין המצרי שאל את יוחנן מי אחראי למיקוש אשר הוטמן סביב הקיבוץ. הוא סימן עלי עם היד. אני הייתי סמל החבלה בגדוד. הקצין פנה אלי באנגלית ואמר לי (אגב, אני שולט בשפה האנגלית וגם בערבית. אני יליד יפו). 'תבחר לך אחד מהחיילים שלך, אתם נשארים פה עד אשר תפרקו את כל המוקשים'.
האנשים הועמסו על משאיות והוסעו למג'דל. אני וחברי יצחק נשארנו במקום. הצמידו אלינו קצין ושני חיילים ומיד התחלנו בעבודה. בשעתו סימנתי את כל האזורים הממוקשים במפות. את הפירוק ביצעתי עתה בלי מפות, כי הכל נשרף. בערב נסענו למג'דל (היום אשקלון). המצרים המטומטמים לא ישבו מאחור, ואני אמרתי לחברי 'בוא ונברח'. קיבלתי תשובה 'אני פוחד'. ירדנו מזה והגענו למג'דל, שם התחילו חקירות. קיבלנו מכות וזה נמשך כשעתייים. אחרי זה קיבלנו אוכל והלכנו לישון. למחרת בבוקר נסענו חזרה למשק ואז התחיל מסע הייסורים. ליוו אותנו כל הזמן 4 חיילים מצרים. התחלתי לעבוד. מול הקיבוץ היה מחנה של הצבא הפולני, ואני מיקשתי את כל החלונות הפונים לצד המשק כעמדות ירי. מיקשתי במוקשי נעל וסימנתי בצבע אדום כל חלון שמיקשתי.
לשמחתי הרבה, רוב המוקשים פעלו. חברי יצחק עמד תמיד במרחק בטוח ממני ורק אני לבד פירקתי את כל מוקשי הנעל. ובכל פעם קיבלנו מכות רצח. עברתי בכל מקום במשק שבו הנחתי מוקשים. עבדנו כשבועיים עד שגמרתי בזהירות גדולה לפרק את כל סוגי המקושים (וכל הזמן החללים שלנו בשטח).
לאחר מכן נשלחנו ממג'דל לבית הסוהר המרכזי. הגענו בערב. פניתי בעברית אל היומנאי, שישב שם ורשם אותנו, ואמרתי לו שאני מכיר אותו מה-,C.I.D הבולשת האנגלית. "אתה היית אורח אצלנו בבית'". הוא שאל לשמי ואמרתי לו '"אתה מכיר את אבי ז"ל, היית מביא לו ידיעות על הבריטים". מרגע זה הוא הפך להיות ידידי. הוא דאג לנו למברשות ומשחות שיניים, וגם דאג לנו לסיגריות. בזמן שהותנו שם בא לביקור גנרל נג'יב עם אנשי המטה שלו. גנרל מג'יב היה לימים מראשי ההפיכה נגד המלך פארוק במצרים. בבית הסוהר פגשנו שני לוחמים מחטיבת הנגב, שהמצרים טענו שהם באו להרעיל את הבארות של עזה. אנחנו יצרנו קשר איתם, שלחנו להם כל יום 4 סיגריות (היה אסיר חופשי שהסתובב בין האסירים האחרים, זהו נוהג מימי הבריטים. גם הוא קיבל שוחד - נתנו לו כל יום שתי סיגריות בשביל השליחות).
אני הייתי מתקשר איתם על ידי שריקת השיר של שושנה דמארי "אחד הבטיח לי ארמון על הגלבוע". אחרי שבועיים בא קצין ואמר לנו שמחר בבוקר נוסעים למצרים. למחרת בבוקר עלינו על רכבת ונסענו למצרים, אבל הפעם כפתו את שנינו באזיקים. הגענו לקנטרה. ישבנו בבית המכס. היו שם הרבה חיילים בריטים. כעבור חצי שעה עברנו במעבורת לצד השני, שם ישבנו בבית קפה עם הקצין ושני חיילים שומרים עלינו. שתינו לימונדה והמתנו לרכבת לקהיר. כל הדרך שמרו עלינו אבל אף אחד לא נגע בנו. הגענו לקהיר בשעה 24:00 ונסענו ישר למטה של הצבא המצרי ברחוב מליכה פרידה, שם התקבלנו על ידי קולונל מצרי. שרת סודני הגיש לנו לימונדה. בשעה 02:00 נלקחנו למכונית ונסענו למקום בלתי ידוע. הוכנסנו כל אחד לתא נפרד. בבוקר התברר שאנחנו נמצאים במקום שנקרא מחט-אל-מגנין, בעברית: בית משוגעים צבאי. ישבנו שם 4 ימים. בכל פעם היה בא איזה קצין מצרי ומרביץ לי. אחד מהם של אותי אם אני לוחם, אמרתי לו שכן והוא נתן לי אגרוף שנפלתי לרצפה. אחרי 4 ימים העבירו אותנו למחנה השבויים עם כל החברים שלנו. שם התחילו בחקירות שלי ושל חברי.
לראות את חברי ההרוגים ששכבו במשק בזמן שפירקתי את המוקשים השאיר בי טראומה אותה לא אשכח לעולם. חייל ותיק לעולם לא מת.