תפריט נגישות

טוראי אילה גלבוע ז"ל

מעין השופט

עין-השופט, 25.4.48

יש סיכויים לחופש בזמן הקרוב ביותר. ברור שעליכם לא לחכות במיוחד ואם יקרה "פנצ'ר" אל תדאגו. אני כשלעצמי מבליגה פחות או יותר (אם אפשר בכלל) למען הנשארים.
מאוד-מאוד הייתי רוצה, ודוקא עכשיו, לבוא הביתה ואפילו ליום אחד. בטוחתני שאוכל להתעודד, לשאוב כוחות חדשים ולחזור "בן-אדם". כן הייתי רוצה לראות את הבנים, בעיקר, "מתנפשים" מעט. והעיקר שעליהם לראות את הוריהם. מצד שני, כשאני נזכרת על בואי העירה ולראות את שרה ואת ההורים השכולים - אני בוחרת להישאר כאן; וכאן, אם להישאר, אזי רק בעין-השופט ולא בג'וערה. שם הפך המקום למקום-זועה. מאהלו של גדעון, למשל, הוציאו שלוש מיטות. הריקנות מורגשת בכל פינה. טובי בחורינו הלכו מאתנו.
אילו ראיתם: בערב פסח נשארנו כאן רק חמישה. השאר נסעו ללויה של משה. והנה השמש כבר ירדה והם עדיין לא חזרו. אילו ראיתם מה זאת ציפיה, לפחות להם, לחוזרים. ברגע האחרון חזרו, ובמקום שהבנות תהיינה מנחמות, מעודדות, דוקא הן "מצוברחות", והבנים, שעברו כל זאת, הם מנחמים אותנו.
וכדי לבדר מעט את הרוח התגברו על הכל. התקלחו ולבשו חולצות תכלת, אותן החולצות שכה חלמנו עליהן כולנו. וזה באמת השרה אוירה אחרת. הדבר היחיד הוא לחיות, לחיות ולשמוח, אפילו אם מר לחיות, למען החיים, למען הלוחמים.
נו, אמא, אילה סוף-סוף כבר התבגרה, הלא? אך לי נדמה שכבר הזדקנה. אסון גדול מדי!
והנה קיבלנו גם שי לחייל. אילו ראיתם את ההתלהבות. אך כיון שחסרות היו חבילות מסרנו, כל הבנות, את החבילות לבנים בלי שאפילו ידעו זאת.
לא החבילה, אלא עצם העובדה שזוכרים אותנו כאן "במדבר" הזה! ואילו ראיתם איך כל אחד חיפש בעיקר מכתב בפנים!

היו שלום ולהתראות!

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה