כבר חלפה עברה שנה, מאז ראינו את שלום בפעם האחרונה.
ממשיכים אנו את חיינו מאז, אולם, האם אפשר לשכוח אנחת אם שבורה: "מדוע לא נגעתי בו, ולו עוד פעם אחת?" כאבנו לא יבוטא במלים ואף לא במעשים חיצוניים - ובעל-כרחנו אנו ממשיכים כדרכנו מתמיד.
אלה שהכירוהו בודאי אומר השם "אולי" יותר מכל מלים. אהוב היה על כולם למעת היותו ילד רזה ושובב, שגם מוריו הנפגעים על ידו לא יכלו לכעוס על תעלוליו. ועד שנתו השמונה-עשרה, בה החל הופך לבחור יפה בעל בלורית שורירים, אוהב ספורט ושופע חיים ומרץ. רבים ושונים הם האנשים אשר פגש בדרך חייו הקצרים: ילד כשרוני היה, ער ומתענין בכל. אך למרות זאת לא יכול היה להמשיך בלימודיו, מאי יכולת הוריו לסייע לו. אולם רוחו לא נפלה בקרבו. אולי קבל על עצמו כל עבודה שעסק בה, בענין וברוח עליזה: תחילה עבד בשדה-התעופה ואחר-כך בליטוש יהלומים והצליח מאוד בכך. ראיתיו עובד בבית-החרושת והוא עודנו ילד בין אנשים מבוגרים. וגם עמהם ידע להתהלך וזכה לתשומת לב ולחבה מכולם. אלא שהישיבה המתמדת על מקום אחד לא יכלה לספק את רוחו. הוא רצה לעשות דבר מה הדורש הקרבה ומסירות. מהיותו שחיין טוב, וחבר ההגנה מילדותו, הצליח להתגיס לפלי"ם, שבקושי קבלוהו בגלל גילו הצעיר. כאן היה למדריך - שחניכיו באו והלכו חליפות בהסתיים זמן אמוניהם, ואלו שלום רצה בחברה קבועה, בחברים כלבבו שעמהם יוכל לקשור את חייו, הן בקרב והן בשלום. ואז הוא עוזב את מקומו בחוף, ומצטרף לגרעין התישבותי.
רק זמן קצר הספיק להיות בחברתו החדשה והתאקלם בה יפה. בקרב על לטרון-רמאללה נפל עם עוד חבריו שניסו למנוע בעד כוחות אויב כבדים מלהתקדם.
אולי היה גאות משפחתנו ורוחה החיה. גם המוות לא יכול לעקור את דמותו מתוכנו - כמוסה היא עמוק בלבנו.
משפחת הופמן
מתוך הספר "לזכר הי"א", הכשרת גבע תש"ט
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח