תפריט נגישות

רב"ט יורם גנץ ז"ל

דברי אביו יהודה

סיפורו האישי של האב השכול וניצול השואה רס"ן במיל' ותת ניצב בדימוס מר יהודה גנץ בן 77



אני יהודה גנץ בן 77 ניצול שואה בנם של שמואל ופרידה, מ.א. בצה"ל 96716, רס"ן ותת ניצב במשטרת ישראל בדימוס, נכה צה"ל ואב שכול - אביו של רב"ט גנץ יורם שנפל במלחמת לבנון הראשונה.

הייתי בן 14 אסיר (האנפלינג, בשפת המקום) במחנה הצוענים בבירקנאו לשם גורשו והובלו ברכבות יהודי הונגריה בקיץ 1944.

היינו כ - 1200 ילדים בני 14 עד 16 מהונגריה ובודדים מגטו לודג' פולניה בבלוק מספר 21 (קינדאר בלוק) בלוק הילדים. שם הוחזקנו בתנאים קשים מאוד, בצפיפות רבה, ישנו על רצפת בטון וברעב גדול - על בסיס מנת לחם יומית ומעט מרק.

במשך כל התקופה מעל 5 חודשים לא עבדנו בשום עבודה. ישבנו באפס מעשה. אפילו מספרים לא צרבו על ידינו ולא נעשה שום רישום לגבינו.

כל רצוננו היה לקבל מספר על היד, חשבנו כי זה יהווה תעודת ביטוח לחיים. וכן רצינו מאוד לצאת לעבודה כי אצל הגרמנים אין ארוחות חינם. "העבודה משחררת" הייתה הסיסמא הצינית בכניסה למחנה אושביץ' בירקנאו.

החגים התקרבו וגם החרדות גברו אצלנו. ידענו וגם שמענו כי גם הגרמנים נוהגים לבחור את החגים היהודים כמועד למבצעי השמדה מיוחדים.

וכך התחיל, ימים מספר לפני ראש השנה, הגרמנים הפיצו שמועה כי דרושים עובדים לעבודה חקלאית בגרמניה להוצאת תפוחי אדמה. עומדים בקרוב להישלח 1000 ילדים לגרמניה.

שמחנו מאוד כי תינתן לנו האפשרות לעבוד וכך נוכל לשרוד מהרעב הנורא וכן נעזוב את בירקנאו מהר ככל האפשר ולהתרחק מהסכנות ומהכבשנים המעשנים יומם וליל אך השמחה הייתה מוקדמת מידי.

ערב ראש השנה אחר הצהריים, צעדנו אל מגרש הכדורגל בקצה המחנה, למגרש זה נהג מנגלה להביא את התאומים שעליהם ערך ניסויים לשחק כדורגל תוך שהוא צופה בהם בהנאה.

הסתדרנו בטור אחד, ליד השער הדרומי של המגרש, כאשר על אחד הקורות תקעו קרש בגובה מסוים להערכתי, כ - 1.60 ועד 1.65 וזה היה אמור להיות קרש הצלה עבורנו.

נאמר לנו כי כל העובר מתחת לקרש ולא יגע בקרש יישלח לגרמניה. הרצון לעזוב את בירקנאו ולשרוד היה חזק, ולכן היו גם כאלה שהיו גבוהים יותר והשתדלו לעבור אך השטן מנגלה השגיח ומנע את הדבר.

הסלקציה נמשכה כשעתיים וכאשר הגיעו למספר 1000 הפסיקו להעביר יותר ילדים מתחת לקרש. את הנותרים כ - 200 החזירו לבלוק אחר. אני הייתי בין המוחזרים כי הייתי בסוף התור. מאוד הצטערתי של התמזל מזלי להיות בין המאושרים. ה"הצגה" המרמה צריכה להיות שלמה כיאה לתכנון בסדר הגרמני, לכן בחלק הצפוני של מגרש הכדורגל הכינו שולחנות/פלטות ועליהם לחמים שלמים בצורת פרמידות ולידם מרגרינה שלמה וגם ריבה. מרחוק ראינו כמות גדולה של כיכרות לחם - כל זה בא לשכנע כי זה הדבר אמיתי. בדרך כלל משלוחים שיצאו לגרמניה קיבלו מזון לדרך. ההתעיה והמרמה הצליחה באופן יוצא מן הכלל. אך לא ברור למה היו זקוקים לכל התרגילים האלו חוץ מההנאה הסדיסטית שלהם. הילדים שנבחרו הוחזרו לבלוק הילדים ושם נסגרו - אין יוצא ואין נכנס כאשר שומרי האס. אס. שמרו מסביב לבלוק כדי לא לאפשר שום מגע עימם.

למחרת בבוקר היו מתוכננים לצעוד אל עבר הרמפה של הרכבת לשם העמסתם לקרונות. אך משהו השתבש. למחרת הם לא צעדו לשום מקום, הם היו סגורים כל היום ללא שתייה, אפילו לא יכלו להגיע לשירותים.

בלילה בחצות הגיעו המשאיות השחורות ולקחו את הילדים שהצליחו לעבור מתחת לקרש תוך שימוש בכוח ובברוטאליות. מכות עם קתות הרובים. זעקות נוראות בקעו מהבלוק "אמא" "אבא", "שמע ישראל" וכן "נקמה". הם הובלו לתאי הגזים והמשרפות עלו בעשן. הלהבות היו גבוהות במיוחד והעשן סמיך יותר כי 1000 הילדים מבלוק 21 במחנה הצוענים בירקנאו הגיעו לסוף דרכם. יהי זכרם ברוך.

לא, לא היה כאן שום שיבוש בתוכנית, זאת הייתה תוכניתם ומזימתם השפלה הפחדנית והמטורפת. בהמשך עברתי עוד שתי סלקציות אצל מנגלה בבירקנאו והצלחתי בתחבולות ובתעוזה רבה ובעזרת אנשים טובים שסייעו לי תוך סיכון עצמי. שרדתי ויצאתי חי מבירקנאו, ניצחתי את המפלצת עלי אדמות, את מנגלה החיה האכזרית והרוצח.

בגרמניה עברתי עוד שתי מחנות הסגר בעבודת פרך ובמחלות גם אותם שרדתי. שוחררנו בסוף אפריל 1945 ע"י הצבא האמריקני במחנה ההסגר לנדסברג 1. בשואה איבדתי את רוב משפחתי, הורי, אח, אחות, דודים, דודות,בני דודים סה"כ כ - 35 איש, חוץ מאח אחד כולם הושמדו.

לא שבתי עוד להונגריה כי היה לי ברור שאין מקומי שם. עליתי לארץ ישראל בעליה ב' דרך קפריסין ב - 1946. בארץ סיימתי בית ספר חקלאי במגדיאל. הצטרפתי מיד להגנה והתנדבתי לפלמ"ח בגדוד 5 בחטיבת הראל המהוללת, לוקח חלק בקרבות הקשים בדרך לירושלים ובירושלים ובקרבות בנגב.

עם שחרורי מצה"ל, ביחד עם חברים מחטיבות הראל והנגב וחבריי מבית הספר במגדיאל הקמנו בשנת 49 ישוב בשם בני הראל, היום, כפר טרומן ע"י נתב"ג. בשנת 56, עזבתי את הכפר ועברתי לר"ג, נישאתי לשושנה (שאף היא ניצולת שואה מבודפסט, הוריה הובלו גם כן לאושביץ ואביה כנראה נספה גם כן באושביץ).

נולדו לנו שני בנים אייל ויורם ז"ל. מבני אייל נולדו לנו שלושה נכדים. הנכדה נועה עומדת לסיים את שירותה בצה"ל, הנכדה מירב החלה שנת התנדבות לפי שירותה הצבאי והנכד יועד לומד בחטיבת ביניים.

במבצע קדש נקראתי לדגל ונשארת בצה"ל עד אחרי מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1974 נענתי לבקשת מפקד חטיבת יפתח בפלמ"ח (מולה כהן בעת ההיא היה מפקד המשמר האזרחי) להתגייס למשטרת ישראל שם שרתתי עד לשנת 1990 ופרשתי לגמלאות בדרגת תת ניצב.



נפילתו של בני היקר יורם

במלחמת שלום הגליל שירת בני יורם ז"ל בחטיבת גולני כחובש.

תוך כדי לחימה לכיבוש מוצב מצפון למבצר הבופור, נפגע חלק מהכוח בשדה מוקשים.

בפעולות החילוץ נפגעו לוחמים נוספים. יורם ז"ל התנדב להיכנס אל שדה המוקשים. בעת שטיפל בפצוע הופעל מוקש נוסף, למרות פציעתו עודד את הפצועים האחרים, תוך שהוא נחלש ומאבד דם רב.

במעשה זה גילה אומץ לב, רוח התנדבות והקרבה עצמית ועל כך ניתן לו צל"ש אלוף פיקוד הצפון.

חבריו הרבים פוקדים כל שנה ביום הזיכרון את קברו כ - 25 שנה.

ואני שגעגועי אליו לא פוסקים פוקד את קברו מידי יום מזה 25 שנה.



החזרה לפולין - "עדים במדים"

הגעתי ממדינתי, מדינת ישראל החופשייה חזרה למקום הארור והמקולל הזה, לא במדי פסים של אסיר, אלא הפעם במדי צה"ל כקצין צה"ל גאה, במשלחת צה"ל גדולה מרגיש טוב ובטוח.

באתי כדי להנציח את זכרם של 1000 הילדים שעברו את הסלקציה ערב ראש השנה 1944 במגרש הכדורגל, במחנה הצוענים על ידי מלאך המוות, ד"ר מנגלה המפלצת על אדמות.

המסע עבורי הוא אות ניצחון. הייתי מושפל רדוף ומוכה, חזרתי זקוף קומה, חבוק ע"י צבא ההגנה של ישראל.

אחד מהאירועים המרגשים ביותר במהלך המסע היה המפגש המקרי עם ניצול שואה מר פינסקר אריה במיידנאק שלתדהמתי גילינו ששנינו שהינו יחד בבלוק 21 במחנה בירקנאו לאחר שהגענו לשם מגטאות במחוז טרנסילבניה (הונגריה) בחודשים מאי יוני 1944. לאחר מכן המשכנו במסלול מקביל במחנה קאופרינג ומחנה לנדסברג. דרכנו נפרדו לאחר שאריה המשיך בצעדת המוות ושרד ואילו אני הועמסתי על גבי עגלה חלוש וחולה והובלתי למחנה לנדסברג 1.

המפגש הזה שהתקיים על גבעת האפר במיידאנק על אדמה ארורה זו אחרי 63 שנה, תוך כדי ההכנות לטקס, גרם לי ולכל הסובבים להתרגשות רבה. פעמים מעטות אני מזיל דמעה ובמעמד זה התרגשתי עד דמעות.

מודה לצה"ל על שאפשר לי להשתתף במשלחת זו, במועד סמלי זה הסמוך למועד הסלקציה של 1000 הילדים.
תודה מיוחדת למפקד המשלחת - תא"ל ד"ר קובי בורטמן, מפקד הצוות - אל"ם, אילה חכים ולכל חברי הצוות שעטפו אותי ואפשרו לי לעבור בצורה שפויה את השיבה למקום הארור ע"מ לקיים את הנדר לעלות את זכרם של 1000 הילדים מהסלקציה וכן את זכרם של כמיליון ילדים וששת המילניום היהודים ובתוכם בני משפחתי שהושמדו. יהי זכרם ברוך.

אני מודה לאלוקים על כך שניצלתי ממוות ועל הזכות המיוחדת שניתנה לי לקחת חלק בתקומת מדינת ישראל בייצור ביטחונה ושגשוגה.

מדינה ישראל חזקה מוסרית וצבאית היא הערובה כי שואה נוספת לא תתרחש.

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה