אלבום תמונות
בננו
בעוד שבועות מספר ימלאו שנתים מיום שהגיעתנו הידיעה האיומה שבננו לוי נפל יחד עם עוד ששה חברים יקרים בקרב על ה"שהב".
קשה מאד להסתגל לעובדה מרה זו. נוהג הייתי לבוא מדי פעם לבית-קשת לבקרו ומשבא אני עתה למשק שוב אין אני מוצא את בני, לא בחדר האוכל ואף לא בחדרו ומשקיף אני מבעד החלון אל שדות המשק, ואין אני רואה אותו רכוב על סוסתו הלבנה ומקיף את אדמות בית-קשת ואין הוא מפיל את חיתתו על תושבי הסביבה שהיו באים לקצץ בנטיעות או לרעות בקמה. הוא איננו. בכל אשר אפנה איננו. אולם עם הרגשה זו האופפת אותי תמיד בשעה שאני משקיף על פני האדמה היקרה הרוויה בדמם של גבורי בית-קשת, רואה אני והנה נעלמו האויבים בסביבה, גבעת ה"שהב" מיושבת על ידי חבריו ומשפחתו של לוי, האדמה מעובדת, ידים שהחזיקו בשלח מחזיקות עתה במחרשה, ומרגיש אני כי אכן יש שלומים למותם של לוחמי מלחמת השחרור. במחיר היקר ששלמנו, אנו ההורים, בכל הארץ קנינו את עצמאותה של מדינתנו והקמנו את היסוד לקבלת נדחי העם ולהקמת מדינת ישראל; ושם על הגבעה הסמוכה מתחת למצבת האבן נחים לעולמים הגבורים חברי בית-קשת אשר הקריבו את חייהם הצעירים ומתו למען החיים.
לוי נולד ברביעי לאפריל 1925 בצפת, בתקופה שאנו ההורים עבדנו במטעי הטבק. הוא היה מפותח מאד בגופו ובהיותו בן שלש נראה כבן ארבע. הערמתי על כן על הגננת והכנסתיו לגן הילדים שנה לפני הגיעו לגיל הגן. בבית הספר היה תלמיד חרוץ וכשרוני ובהיותו בכתה החמשית נכנס לתנועת ה"מחנות-העולים". מאותה תקופה לערך מתחילה להתגלם ולהתעצב אישיותו העצמאית והמיוחדת. מדי פעם בפעם מתחילים להבחין בו את נצני ההתפתחות של אדם החותר לקראת מטרה מסוימת שהציב לעצמו. הוא לא ידע פניות ולא הסתכל לצדדים. דרכו היתה מילדותו ועד מותו דרך של האבקות עם הסביבה ועם הטבע, בפלסו את דרכו לקראת היעוד שלקראתו חתר ועמל במשך כל שנות ילדותו. הרבה קשיים ומעצורים שפגש בדרכו הסיט בכוח ובעצמה הצדה והיה מוכן להלחם ולהאבק עד תום על הדרך בה הלך.
ב"מחנות-העולים" הכניס את עצמו בעול העבודה בתנועה ובמפעליה. אם יום עבודה ביגור או מחנה במעין חרוד או מפעל אחר, לוי נלחם על זכותו להשתתף ומבצע את רצונו.
משגמר את בית-הספר העממי ושאלת המשך למודיו עמדה להפתר עמד על כך שעליו ללמוד בבית הספר המחוזי ביגור. נראה לו כי זהו ההמשך הטבעי לעבודתו בתנועה, הכשרה חקלאית והגשמה בקבוץ. אפינית מאד השיחה שהתנהלה בינינו אז בדרכנו לבית-הספר להרשמה. הוא שאלני אז מדוע יש בעיר כה הרבה חנויות ובתי-מסחר, משרדים ועורכי-דין. "האם לשם כך באו ארצה לבנותה והאם כך בונים את הארץ. על כולם ללכת לקבוץ" - כך אמר אז. עצם הציונות והגשמתה התבטאו אצלו בהתישבות החקלאית בצורתה השתופית כשם שהיא מוגשמת בקבוץ.
בינתים גדל הילד ויהי לנער חסון, רחב כתפים ובעל שרירים. בעקב המצב בארץ הוחל בגיוס הנוער לפלמ"ח. הוזמנתי אז ליגור להשתתף, יחד עם באי כח תנועת הנוער, ההורים והנהלת בית-הספר, בדיונים בקשר עם שליחת התלמידים לפלמ"ח. הנהלת בית-הספר דרשה אז שחופשת הקיץ תנוצל לצרכי אמונים במסגרת הפלמ"ח לתקופה של שלשה חדשים וכתום מועד זה יחזרו התלמידים לשנת הלמודים לסיים את בית-הספר.
עוד לפני שהגענו להחלטה בנדון זה קם לוי, עזב את יגור ואת הבית והצטרף לקבוצה מירושלים שיצאה אותה תקופה לפלמ"ח. חדשים עברו מבלי שנדע היכן לוי נמצא. הוא החל לחיות את חיי הפלמ"ח בנדודים ממקום למקום, באמונים קשים ובעבודה מפרכת. מסעות בשבילי הארץ, הריה ועמקיה השוממים מאדם, שבועות שלמים כתתו אז בננו את רגליהם בפינות הארץ השונות, סיירוה לארכה ולרחבה, למדו את מסתריה והתחילו לאהבה. באותה תקופה השכיל לוי להכיר עד כמה אין הארץ מיושבת ואיך והיכן אפשר לישב נקודות חדשות וישובים חדשים.
לבסוף לאחר נדודים רבים תקע את מחנהו בתל-יוסף. לוי התקשר למשק, הכיר את אנשיו וחברי המשק הוקירו את חריצותו ואת יחסו הרציני לעבודה ולמקום. הצענו אז ללוי שישתקע בתל-יוסף ובזה יגשים את חלומו להיות חבר קבוץ. אולם הוא מאן. הפלמ"ח הקים אז את נקודת התישבותו הראשונה בארץ בית-קשת ומובן שלוי בין המצטרפים לנקודה החדשה. התישבות במשק מבוסס אינה לפי רוחו. אם הוא בחר בחיי קבוץ עליו להקימם מבראשית. לעלות למקום צחיח שאין בו מאומה ועליו להקים במו ידיו את ביתו. זאת היתה שאיפתו וזה שהובילו מתל-יוסף לבית-קשת. ובבית-קשת הקים לוי שלנו את ביתו, נשא אשה ולנו ההורים לאשרנו לא היה גבול. הנה מגשים הבן את שאיפתו, מקים משפחה, הנה הוא אב לבן, בכור המשק, ולנו נכד נחמד ואנו כבר סבא וסבתא, זקנים ורווים מלא חפנים נחת.
ולוי ממלא את תפקידו במשק באמונה. שומר שדות. כל היום רוכב על סוסתו ומשוטט בשדות הרחק בין הקמה, בולש ומסייר ומרחיק את הרועים הערבים עם עדריהם. כל תושבי הסביבה הכירוהו וחתו מנחת זרועו.
והנה היום הגדול 29 לנובמבר 1947. הוחלט על מתן עצמאות לישראל והחלה מלחמת השחרור. אנו בבית מודאגים מאד. אחרי הכל הבן עודנו נער ומהלכים לו בשדות ובין ערביי הסביבה. אולם הוא מרגיענו במכתביו ובבקוריו: "אצלנו סביבה שקטה" - היה אומר - אנו ביחסים טובים עם הערבים. אולם לבנו לא שקט.
בסביבה - סג'רה ולוביה, ויודעים אנו כי לוי כבוגר הפלמ"ח, שומר שדות המכיר את הסביבה, משתתף בכל פעולה וגם מורה דרך להולכים אחריו באפלה להנחית את המכות על ראש האויב.
הוגד לנו כי לפני צאתו לקרב נפרד מרעיתו ומבנו ואמר לה כי עליה לגדל את הילד ולחנכו ברוח העבודה והיצירה במשק. כן בקש שבמקרה שיפול לא תכתב מספד אחריו אלא תתאושש ותקדיש את כוחותיה לגידול וחינוך הילד.
נבא לו לבו וידע מה שנבא. מקרב עין-מהל חזר באשמורת הבוקר בריא ושלם, עיף ויגע.
ולבסוף הגיע היום המר והנמהר בו קבלנו בטלפון את הידיעה כי שבעה מחברי בית-קשת יצאו לסיור וטרם חזרו. הקול בטלפון, קולו של חבר המשק, מנסה להרגיע ולהשקיט, אולם אני מרגיש ויודע את האמת על כל מוראותיה.
לאחר יומים מצאו את גויות השבעה על "השהב" והביאום לקבורה באדמות בית-קשת.
לוי נלקח מאתנו והוא אך בן 23. צעיר ותוסס שנפל במלחמה על הגשמת חלום עתיק בן אלפיים. אולם לנו ההורים אין נחמה ואין ביכלתנו להתגבר על האבדה הגדולה שאבדה לנו.
לוי השאיר לנו, ההורים, שני נכדים יקרים שאחד מהם נושא את שמו.
ולוי יחד עם חבריו השאירו לנו, העם, את מדינת ישראל.
אבא ואמא
מתוך "מול התבור"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.