הקיבוץ הראשון של הפלמ”ח, אשר התיישב ליד הר תבור בגליל התחתון, קרא לעצמו בית-קשת, משום שמחצר הקיבוץ נראה ההר כקשת מתוחה.
אנשי בית-קשת נשאו עיניהם אל גבעה שנקראה בפיהם ה'שהב', שהייתה סמוכה לבתי הכפר של בני שבט ה'זביחים'. חלומם היה להקים עליה את ביתם הקבוע. בכל יום יצאה קבוצת בחורים מבית-קשת אל הגבעה, להכין את השטח לקראת הקמת נקודת הקבע.
בבוקר ה- 16.3.48 יצאה כיתה ובה שמונה לוחמים, בפיקוד עלי בן-צבי, לסיור בסביבה, וכאשר הגיעו לגבעת השהב, הותקפו ע"י מארב ערבי. בקרב שארך כ- 20 דקות נהרגו שבעה מאנשי הכיתה.
היריות נשמעו בקיבוץ, וכוח חילוץ מהיחידה הניידת של גדוד 'ברק' (מחטיבת 'גולני'), התארגן ויצא לכיוון גבעת הקרב. אנשי הכוח התקשו להתקדם במהירות, בשל הבוץ הטובעני - ובהמשך גם גשם עז - וכשהתקרבו לגבעה, פתחו הערבים ביריות לעברם, והם נאלצו לתפוס עמדות על אחת הגבעות. שם פגשו בניצול ושמעו מפיו שהמון ערבים הפתיעום והקיפום.
תגבורת, מאנשי גדוד 'ברק' וחי"ש עמק-הירדן, זרמה למשק בית-קשת במשך כל היום. מנגד, נראו ערבים רבים נוהרים מכל הסביבה ומתרכזים בכפר הזביחים.
לפנות ערב יצא כוח בגודל של פלוגה אל גבעת ה'שהב' וגם הוא הותקף בדרכו. במהלך הניסיונות להגיע לגבעה נהרגו עוד שלושה לוחמים ונפצעו שישה.
גופות הלוחמים הוחזרו לאחר משא-ומתן עם הערבים, בתיווך שלטונות המחוז, והם נקברו בקיבוץ בקבר-אחים.
ב- 6.5.48 נערכה התקפה על מאהלי הבדואים משבט ה'זביח', שהשתתפו בהריגת השבעה ובהתקפות רבות אחרות באזור. הכוח התוקף הרג כ- 60 ערבים ופצע עוד כ- 100, אולם תגבורת ערבית גדולה, שהגיעה מהכפר הערבי עין-מאהל, הפתיעה את הכוח הישראלי בנסיגתו, ובקרב שהתפתח נהרגו 18 לוחמים, שהובאו לקבורה בבית-קשת.
שמות ההרוגים: נוח בוכבינדר; עלי בן-צבי; אברהם בן-שבת; יוסף כספי; יצחק פוזננסקי; לוי פייגנבוים; ישעיהו פינקנזון.