אלבום תמונות
מתוך יומן מכתבים אל שמואל, בחיר ליבה, אחרי שהלך ואיננו
ירושלים, שבועות תש"ז - 23.5.1947
עברו כבר 21 יום.
לקחתי לידי את עטו של שמוליק והחילותי לכתוב.
למי אכתוב אם לא לשמוליק? ואולם כולם אומרים שאין עוד שמוליק, שלעולם לא יהיה עוד. האמנם? הייתכן? לא אאמינה בזאת. הרי מכתביו עמי ותמונתו עמי, ורוח ונפשו קשורים בנפשי, ואין לי בעולם דבר ממשי יותר ומוחשי יותר מאשר קשר זה ואהבה זו שלנו.
ולפתע, ברגע אחד אכזרי, באים אנשים ואומרים: די, זהרה. שכחי. מתחי קו על העבר. מכאן עליך להתחיל מחדש. מה קרה? איפה שמוליק? והם אומרים:שמוליק לא ישוב עוד, הלך לעולמים, ואיננו עוד. ואני, רק רגע קט מפריד ביני ובינו. מי יתן לי לחזור אחור ולהשיב רק את הרגע הזה חזרה, ואז... הרי הכל יכול להיות כה טוב - ומדוע זה הכל כל כך, רע ומר? הרי שמוליק ישנו, הרי אין זה יכול להיות אחרת. "היה איש, וראו: איננו עוד" - אם כן איפה הוא?
23.10.1947
ושוב יום הולדת לי. לפי התאריך הנוצרי. בעצם, האמיתי - כי תמיד חשבתי על ה-23.10 כעל יום הולדתי.
פעמוני הכנסיה מצלצלים עתה מרחוק. נוגה המנגינה. נעימים וענוגים הצלילים המהדהדים באפילה, מסכמים את החג שחלף ומכניסים לנשמת האדם את העצבות שבחולין, שרים שירת פרידה ליום המנוחה והמרגוע שחלף ומחשלים את הרוח לשבוע העמל.
עתה שומעים את צלצול הפעמון הרבה אנשים. מאושרים, סובלים, אומללים. אף אני ותמונתך יושבים יחד. נועצים מבט עמוק בעינים ושומעים. התשמע שמוליק? עומדת התמונה קפואה במסגרתה, מביעה הבעה נוקשה, שקטה, בלתי משתנית. זוכרת אני את הרגע בו הצטלמת. מה חשבנו באותו זמן? למה שימשה התמונה בזמנה? ועתה? עתה היא סמל, סמל של מה שהיה, היה ולא ישוב עוד... לא רק תמונתך היא סמל, שמוליק. אך אני איני אני. אך אני איני אלא במל, סמל של העבר, סמל של מה שהיה, ואני רק בת עשרים... או אולי בת עשרים. או כבר... איני יודעת, אבל מרגישה אני את עצמי כה מאחור, אדם בעל "זכרונות", בעל עבר רחוק ויפה והווה אפור ומשמים. ועתיד? על עתיד איני מדברת כלל. רחוק רחוק הוא נראה לי, והדרך אליו קשה ומפרכת וחסרת כל אור. והעתיד עצמו, אף הוא אינו מאיר, אינו קוסם ואינו מושך אותי כלל לחתור ולהגיע אליו.
22.12.1947
שמוליק!
איני יודעת לבאר לעצמי מה קרה אתי בימים האחרונים. פתאום לפתע נגמר הכוח, נגמר עד כדי כך שאיני מכירה את עצמי כלל. איני יכולה לעשות שום דבר. איני יכולה להתרכז בשום דבר. כשאני עם אנשים אין לי כוח להיות איתם. כשאני לבדי רע לי שבעתים. איני יכולה למצוא את הסיבה שדוקא עכשיו, פתאום לפתע, ייפסק הכל, שפתאום תיפסק כל השליטה העצמית, שתפסק כל אפשרות של יכולת לעשות דבר מה. כשאני לבדי איני חושבת אלא על דבר אחד: איך לא להשתגע? איני מבינה מדוע דבקתי ברעיון זה. הרי היו שנים וזמנים שהיית עולם מלא לעצמי. והאמנם קטנתי ואפסתי כל כך שאפילו את עצמי איני מסוגלת לענייו ולהעסיק?
האמנם יודעת אני מוות מהו? האמנם לא שמעתי אלפי פעמים קודם שפלוני מת, אחר נהרג, שלישי התאבד. מדוע לא העירו הדברים שום תגובה עמוקה מבפנים? סתם. ואילו עתה, כל ידיעת מוות נוספת אומרת לי כה הרבה, אפילו של אנשים זרים לי, שלא הכרתים מעולם. עצם עובדת מותו של אדם אומרת לי עכשיו דברים אחרים לגמרי ומעוררת מחשבות ורגשות שונים לחלוטין. ובכל זאת, כשאומרים לי שמת בן אדם - מקבל אני זאת כעובדה, ואילו שאתה שמוליק, אינך ולא תשוב - מקבלת אני כדבר שאינו יכול להתקיים במציאות. אבל היום,שמוליק, נודע לי שלא תשוב; היום משום מה גמר החץ את חדירתו פנימה; היום השלים את מלאכתו. אולי זוהי סיבת הטירוף שאחזני בימים האחרונים... היום תמונתך העומדת ממולי מביטה עלי בצורה אחרת מאשר תמיד. איני יודעת מדוע אני רואה צער בעינים. על מה שמוליק? על שחדלתי להאמין שתשוב? אגלה לך סוד, שלמרות שכבר נודע לי שלא תשוב - תמיד אפשר להאמין, ואם תופיע לפתע - לא יהיה בזה כל פלא בעיני, אלא דבר כה טבעי ומובן שאתה מוכרח לחזור. איני יודעת מדוע, אבל התמונות שחולפות במוחי חלוף ושוב לא השתנו כלל.
מתוך "גווילי אש"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח