אלבום תמונות
מקונן אני על בני דויד, כי איננו, אינו עוד בשום מקום מאז הקרב על מבצר "נבי יושע" בליל י"א ניסן תש"ח.
מקוננת עליו אמו, מקוננים אחות ואח, המשפחה, הבית; ועוד רבים - קרובים ורחוקים.
בתקופת השנים לימי חייו הקצרים היה בני נעדר מן הבית תכופות ולחדשים ארוכים. היה מתמהמה לבוא. אולם ידוע ידענו, בטחנו כי ישוב ויבוא. והנה שב ובא. לימים מספר, לשעה קלה. חי היה.
תחת גל עפר ואבנים נחות כיום עצמותיו, בקבר אחים גדול. כאשר נפל שם יחד עם חבריו הנאמנים, שם ינוחו "יגיעי כוח". לנצח נצחים נסתם הגולל עליו ועליהם.
"תלם, שמיר, בועז... תלם, שמיר, בועז"... עוד זכורים לנו שידורים אלה שכה הרעידו את הלב. האוזן העשויה כאפרכסת קולטת ידיעה:"קרב ליד נבי יושע... היו לנו אבידות... פרטים טרם נתקבלו". ניחוש מר מתחיל לנקר בקרבי: נבי יושע? והרי זה בקירבת רמות נפתלי, זה קן נשרים שדודו היה בין כובשיו-מיישביו. הימים ימי עבודה בוערת במשק - והידים רפות. החרדה בלב נתגברה. בצהרי אותו יום - והפרטים טרם נתגלו - הנך צמוד למקלט: מה בנבי יושע? הבכי החנוק מתפרץ מאליו. אתה סוגר את המקלט, חוזר ופתחו. תקווה ויאוש משמשים בערבוביה. הבלתי ידוע מכביד את המועקה בלב. כעבור שעות מספר נודעו פרטי הקרב. גם דודו בגיבורים. אימה חשיכה ירדה עלי.
בשנת 1942 גמר את חוק לימודיו, בבית הספר המקצועי ע"ש מכס פיין, כמסגר-חרט. הימים ימי מלחמה, והעבודה במקצועו שכר נאה בצדה. אך רגש החובה הטבוע באפיו תבע ממנו לצאת לשירות ציבורי. והוא התגייס למשטרת הישובים בסביבה. בשעות הפנאי היה בא לעזור בעבודת המשק והבית. קרוב לשנתיים עשה בשירות זה, ושם הכשיר את עצמו לתפקיד הגנה והדריך גם אחרים. משנת 1944 - הריהו בשירות פעיל בשורות הפלמ"ח, בגליל בעיקר.
משהחליטה הסוכנות היהודיית להקים את "רמת נפתלי" בגליל, עלה בני, כחבר פעיל בארגון המושב "פלד" (פל' ד' בפלמ"ח) עם חבריו, לכיבוש הנקודה והכשרתה. כי את עתידו ראה בהתישבות חקלאית במושב עובדים, וקיווה להתיישב עם חבריו באותה הנקודה. גמר קורס למוכתרים ואף כיהן בתפקיד זה זמן מסויים. בתוקף תפקידיו היה עורך ביקורים בכפרי הסביבה, בא במגע עם בני "העם השכן", והשתלם בשפתם, ועשה כל זאת בהתמדה וביסודיות, כדרכו בכל דבר.
מכתביו הביתה היו קצרים לרוב. גם על מצב בריאותו לא תמיד סיפר הכל במכתביו. פעם שכב בבית החולים פצוע ברגליו, ועל זה סיפר רק כעבור זמן, בעת ביקורו בבית, לאחר שרפא לו. ובבית היה מופיע ברוב המקרים לאחר פעולות גדולות שהשתתף בהן. בספרו על הפעולות ההן, מעולם לא סיפר על חלקו בהן, גם אם חלקו היה רב. כך לא סיפר על השתתפותו הוא בפעולה הנועזת בשחרור המעפילים, כלואי מחנה עתלית, שעמדו להיות מגורשים ע"י האנגלים מן הארץ. לא סיפר על חלקו בהריסת תחנות הראדאר האנגליות בגבעת אולגה ועל הר הכרמל; וכן בשאר פעולות כאלו בתקופת המרי נגד הבריטים. בין השאר השתתף בחדירה לתוך גבולות סוריה, להציל קבוצות מעפילים מידי אוסריהם הז'אנדארמים הסורים ולהביאם לחוף מבטחים בארץ ישראל. חלקו של בני היה רב מאוד בהתקפה הנועזת על כפר סעסע, אחד ממרכזי הכנופיות בגליל המערבי; שימש מפקד בהדיפת ההתקפה הערבית הקשה על קיבוץ "להבות הבשן", ולבסוף עשה את מסעו האחרון עם חבריו כמפקד ההתקפה על מבצר "נבי יושע".
איש העבודה היה בני דויד. מדי בואו הביתה לביקורים קצרים, כאמור, גילה מיד ובמהירות את מקומות התורפה בחצר, במשק וניגש למלאכה ללא שהיות. ידי זהב היו לו.
איש הספר היה. קרא הרבה, וברוח ביקורתית. מחונן היה ב"כשרון הקריאה" ולא נהג מנהג "בליעת" ספרים ללא אבחנה. קבע לעצמו שיטה של קריאה מסודרת במדעים ומילא את חפצו בהתאם לתנאי קיומו, שלא היו נוחים כלל וכלל.
לוחם עברי היה בני. כאיש מחתרת לא החשיב ביותר את הצד החיוני בצבא וראה את העיקר בחינוך הקרבי הנכון, ההכרחי.
הוא לא זכה לימי צבא הגנה לישראל.
עם ההחלטה באו"ם על הקמת מדינה עברית, העיר בשיחה, והיתה זאת, ואי לי, שיחתנו האחרונה עמנו:
"הננו מרגישים בעליל את פעמי המדינה הקרבות. עומדים אנו בתוך תחום של ימים גדולים..."
הוא לא זכה לימי מדינת ישראל.
יום הולדתו חל בי"ב תשרי. השנה היה יום ההולדת ה-23 שלו. יום שלא זכה לו. שלא זכינו. אותו יום הוא גם יום הולדת לאחותו התאומה, לאריכות ימים, יום חג לבית כולו. מעתה יום זה וכל הימים הבאים בימי חיינו - ימי העלאת זכרו של הבן. ימי נכאים ספוגי קינת געגועים על דמותו הנאצלת, הקורנת, השופעת חום חיים של נעורים, תבונה ואומץ גיבורים ואהבת בן - הבן שהיה ואיננו עוד.
אבא.
כפר אז"ר, תש"ט
מתוך "אב ובנו" לזכר משה ודוד צ'רקסקי
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח