טוראי משה שעיו ז"ל

אלבום תמונות

בפברואר 1929 בארם-צובה (חלב-סוריה) נולד משה ז"ל. בן שנה היה כשאביו מת ונשאר יתום לאמא שהיתה רודפת ושורפת את עצמה לפרנס את הילדים (אותנו). התחילה אמא לעבוד כל מיני עבודות לטפל בנו ולחנך אותנו. בן שלוש שנים היה וחלה, אבעבועות יצאו לו בראש וסבל קצת וזה עבר מהר...
בן חמש שנים נכנס לבית היתומים הישראלי היחידי בסוריה, למד להתפלל בחומש ובתנ"ך. בימי נעוריו רץ אחרי השעורים והלימודים, בן 7 היה הספיק ללמוד את התנ"ך והתחיל לקבל שעורים בערבית ובצרפתית. הוא היה באותו הזמן אדוק ירא אלוהים, יום יום מלא את חובתו בתפילות, שחרית מנחה וערבית...
משה גדל באוכל דל... הבשר והחלב לא אהב והרבה מה שהיו מבשלים בבית סרבה נפשו לאכול ולטעום... רק על הפרות, ירקות ודגים חי בימי נעוריו ועד כדי כך היה עדין נפש וחלש... התקדם ולמד על בוריה שפת הערבית, חבריו קנאו בו, בגיל 13-12 היה הקציב זמן רב בשביל הלימודים, 5-6 שעות רק ישן בלילה. בשנת 1942 סיים את הבחינות בערבית, אחר קורס ממשלתי היה לפי צו "שר החינוך" הצליח משה וקיבל תעודת בגרות אחרי הבחינות ואז היה בין 14 שנה... יחד עם זה המשיך באדיקותו ובתפילותיו... המשיך ללמוד את הצרפתית סיים לימודי בית ספר עממי אבל לא הספיק לקורס הבחינות לצרפתית שנערך אז בחלב... כי התחילה מלחמה העולמית השניה והתחיל להתענין בחדשות המלחמה ובפוליטיקה של ימים טרופים... יום יום קנה שנים שלושה עיתונים, את הגליונות בערבית אסף וקנה מידה גדולה השתדל לאסוף את העיתונים מהתחלת המלחמה עד הסוף...
בן 15 שנים לחייו למד כמה שעות ביום והתחיל לעבוד, לעזור לבית ולאמא... עבד בבית מסחר יהודי ואחר כך בעיתון ובית-דפוס ערבי וגם כן בעיתון צרפתי אחד ECLAIR DU NORD המופיע יום יום בחלב... רק בשביל להתענין ולדעת מה שמתרחש בעולם החיצוני הגדול... עודנו ממשיך ללמוד בשעות אחה"צ ערב ערב הלך לאסיפות במועדוני הנוער ואז התחיל גם כן ללמוד שעורי ערב בעברית... בן 16-17 התפטר מבית הספר והתחיל לדאוג לעניני וחיי המשפחה...
בערב חורף אחד התהלך בכביש הראשי בחזרה מן העבודה ופתאום נפל ע"י המדרכה ושבר קטן קבל ברגל ועל זה שכב חודש ימים. ביום הראשון לא רצה להודיע לאמא כי העבירו אותו ישר לביה"ס שלא תדאג עליו על זה רק אחרי יומיים נודע לנו על המקרה הזה...
חתיכת עצם מיותרת היתה לו באף ורצה להתפטר ממנה הלך לבד לרופא ולא הודיע לנו על זה... התאפק לעשות הניתוח בלי סם תרדמה, הרופא קשר לו את הידיים בחבל שלא יפריע לו בניתוח אכן משה לא סבל את זה וניתק את החבל... בסגנון טוב ויפה היה למשה בימי נעוריו לכתוב ולרשום כל שמתרחש אצלו יום יום ושומר עליו בסוד... כן ימים קשים וטרופים התחילו חוסר עבודה יוקר החיים וחוסר המזונות השפיעו על אחוז גדול בישוב הסורי ויותר מזה עניין פלשתינה (א"י) עוררה לב הערבים... התעורר משה והביט כי החיים זולים כאלה קשה לחיות וקשה להמשיך עם אנשי קשי דעה "הערבים" וחסרי השכלה הסתכל וראה כי מספר רב מחבריו נמלטו מחלב, עשרות נערים ונערות ברחו וכוונו את נסיעתם בדרכים שונות יום יום לעלות ארצה. כולם הסתדרו במושבות בקיבוצים ובעיר.
משה ניסה כמה פעמים לנסוע אך אמא ואחותו עמדו עליו בתוקף ולא נתנו לו לנסוע, אגב לא מצאו חן בעיניו החיים הזולים האלה סכסוך שרר בבית בגלל הנסיעה, ברח כמה לילות מהבית וסעד הרבה פעמים חוץ מהבית. בינתיים היתה אולי התפשטה שנאת הערבים ליהודים זה שנה והענין יותר מסובך, ובאותם הימים הסתובב משה שישה חודשים בלי עבודה כי החריף מצב חוסר עבודה בין האנשים, זה גם השפיע עליו.
אור ליום אחד וזה היה בחודש ספטמבר 1946 לפני יציאת החמה, קם כרגיל להתפלל תפילת-שחר, השעה היא שש, ושוב השעון זז עד שעה שמונה משה לא חזר חיכו בבית עד הצהרים והנה נעלמו עקבותיו הרבו שאלו והסתובבו וחיפשו אותו שעות. בזמן אחה"צ בא חברו והנה פתקה כתובה בידי משה והוא מודיע: "נמאסו לי חיים כאלה, חיי שעמום לחץ זלזול והזנחה בנו לכל דבר יש גבול, ובסוף כולנו נזכה להיות בארץ המולדת מוטב לנו לחיות בארץ או למות ולא להשאר כאן. אני יודע שאתם נמצאים כאן במצב רציני אחרי נסיעתי. בשעה 8 בבוקר נסענו באוטובוס לבירות. שלום לכם ולהתראות בארץ".
פרידתו הפתאומית היתה די קשה בבית דווקא בשביל בנות אחותי הצעירות שהיו בגיל 5-6 שנים, הם התרגלו אליו מימי הולדתם עד היום האחרון - שמחים היו במשחקים והסיפורים והחיוך שלו ואחרי זה בו בזמן הוא נמצא בארץ רחוקה מהם ולא שכח את הידידות והאהבה - מעת לעת היה נזכר בהן וכותב להן במכתבו מלים יפות ומרגיעות בשבילן וגם הן הצעירות האלה שלא שכחו אותו כי אהבתו גם תפסה מקום בלבן.
אכן בבית נבהלו והתבלבלו ממצב כה פתאומי נסע אפילו בלי להגיד שלום, עד הערב חזרתי מהעבודה וקראתי המילים האלה אכן דמעות שמחה נזלו מעיני והרגשה אמיתית נוצרה בי ולא כעסתי ולא רציתי לזרוק מלח על הפצע רק נחמתי את אמא ואחותי בדברי עידוד ושקטו קצת... עברו שבועיים שלושה והנה חודש שלם לא קיבלנו לא קשר ולא הודעה. אז בבית דאגו עליו כי באותו שבוע משטרת סוריה תפסה יהודים בגבול סוריה א"י ודנו אותם למאסר וקנס הרבה כסף. למחרת היום קיבלנו מכתב גדול ממשה ובו הוא מודיע שהגיעו ארצה בשלום שלמים ובריאים הנם נמצאים במקומות חפצם ולא חסר לו מאומה כי אם לראות את פנינו בקרוב.
באותו יום אוירה חגיגית שררה בבית. ומאז נשתנו אופן החיים בבית כי באמת היה חסר לנו דבר יקר ונחמד וקשה לנו היתה הפרידה הפתאומים הזאת... נסע למדינה רחוקה מיהדות סוריה אבל שכנה וקרובה בגבולות, אחרי כמה מכתבים ששלח אותם בערבית התחיל לכתוב לי בעברית אפילו היה קשה לי להבין את נוסחי המכתבים כי כל מכתב כולל 10 דפים.
בחודש הראשון היה לתקופה קצרה בקיבוץ (אינני זוכר את שמו) ואחרי חודש ימים הועבר עם קבוצה סורית ולבנונית למשק הפועלות - עפולה, שם אז לא היה נוער ולא יד עובדת הם באו ועבדו את האדמה, ייסדו את המשק, ומזיעת כפם אכלו לחמם ורשמו להם משק חדש והוציאוהו לפועל... כן משה המנוח הודה לי כי בהתחלה עברו ימים קשים עד שהתרגל לכל מיני עבודות במשק, חקלאות ברפת ובלול ועד שהספיק להכיר פרצופים וחברים שונים ועד שהתרגל לאכול בשר וחלב ועוד ועוד וגם מאכלי הקיבוץ המשונה והרחוק מאותו האוכל המזרחי שאכל אתנו בחו"ל, על זה גם התרגל, אומנם הרבה זמן היה קשה בשבילו.
משה התחיל לכתוב לנו את מכתביו בעברית ומעט מעט מסביר לי על חיי הנוער בארץ. העבודה היתה באומץ לב במרץ ובקפדנות, באדמה האדומה והקשה הזאת הקריב משה הרבה זמן וכוח, למדו שש שעות ביום ועבדו עוד כמה שעות. ולפי השכלתו בערבית קל לו היה ללמוד ולתפוס מהר את השעורים בעברית, לכן תפס לו מרכז טוב ועמדה מתאימה בקיבוץ. אדיבותו חינוכו והשכלתו נתנו לו דרגה מתאימה בין החברה והקיבוץ, כי עצות גדולות וטובות נתן לטובת המשק. את משה חשבו בהתחלה כחבר נאמן למשק ואחרי כמה חדשים תארו אותו כחבר בעל עמדה והשפעה גדולה להם.
ובאותם הימים על אף כל המצב הזה, משה לא שכח אותנו, כי כל שבועים שלשה קבלנו מכתב ממנו. עד שעה 12 בלילה אחרי יום עבודה ולימודים היה יושב ומחבר את מכתביו בחדר האוכל וזה היה התענוג הגדול בשבילו. באותם המכתבים בעברית יפה ומרוהטת הודיע לנו הרבה פרטים והסביר לנו על חיי ועתיד הארץ והאומה. מאז התחלנו לחשוב אני ואמא על הענין ועל העליה לארץ, כי המצב בסוריה החמיר יותר ובפרט אנטי-ציוניות בקרב הערבים והחיים נמשכים באופן יותר קשה ולא היתה לי ברירה אלא לגמור ולסדר הענינים שלנו ולהתכונן לנסיעה.
באותם הימים באה בת אחותי חניכת הארץ, בתור תיירת לסוריה והרבה זמן היתה בחלב, פתאום והנה קבלנו מכתב ממנו ובו הוא מודיע לנו לשלוח לו את כל הבגדים והחפצים שלו בחבילה אחת עם הבחורה הנה בחזרה לא"י, וכן הוא השאיר מעט כסף מעבודתו ומזיעת כפו ועמלו, הוא לא רצה שנשלח לו אותם. דוקא כן חשבנו לקנות בשבילו משהו מתאים ובזה היתה ההצעה הטובה ביותר לרכוש לו טבעת זהב. ואף על פי שלא היה מכיר את בת אחותי התכתב אתה.
סוף סוף בזמן נסיעתה חזרה לארץ לקחה אתה את החבילה ואמנם משה קבל את הבגדים אבל לא כל כך שמח היה, כי אותם הבגדים שלו הוא קבל, אבל הוא השתנה בגובה ובבריאות ובפנים ולא התאימו לו, ורק על זה היתה לנו אז שגיאה ולא חשבנו על זה. מילא לא הרבה התרגז כי הניח את כל הבגדים אצל אחותי (רק מאבא) בירושלים, אך הטבעת מצאה חן בעיניו אכן לבש אותה כמה שבועות באצבע ושוב זרק אותו וטען כי לא כל כך נעים ויפה ללבוש טבעת אצלם בין חברי המשק.
יחסים טובים שררו בינו ובין רינה בת אחותי שמסרה לו את החפצים כי היא היחידה בארץ מהקרובים שהיה לה נסיון והתחשבות במשה. ובזרם מכתבים שנשלחים אלינו לחו"ל משכנע אותנו לעלות ארצה, אולי רעיון נוסף חשב כי צריך לחיות אתנו בבית אחד. סוף סוף אנו (אמו ואחיו) הסכמנו לעלות ארצה אך היה גם קשה לנו להפרד ממשפ' אחותי אסתר כי כל הזמן ישנו ואכלנו ביחד, חשבנו על הענין הזה כי לא היה דבר פשוט בעינינו. וכי איך אמא תפרד מהנכדון שלה ואיך תוכל להתפטר מהן וכל הזמן טפלה בהן וגדלה אותן עד גיל 5 אנשים.
ייעצו לנו להשאר כעת עד שישתפר המצב במדינה כי אז נמשכו לנו ימים קשים - שוב משטרת הגבולות הסורית תפסה עולים יהודים ודנה אותם קשה ובלתי אפשרי היה לנסוע כולנו יחד אנו ובית אחותי, כי אם חלילה וחס יתפסו גם אותנו אז יהיה נורא ואיום לרדת כולנו לבתי-הסוהר השחורים. ובכל זאת אומץ רב היה בלבנו כי ממילא אני ואמא 2 אנשים יכולים להסתדר וכך היה רק שנינו אני ואמא עלינו לדרך והמזל עזר לנו והיתה לנו נסיעה די טובה וקלה (ברוך ה') וזה היה במרץ 1947.
פגישתי הראשונה עם אחי המנוח בארץ אחרי פרידה ארוכה היתה בחיפה. החברים ספרו לי כי אחי במקום פלוני, הלכתי ופגשתי אותו בבית מכירים. חבקנו ונשקנו אחד את השני בלי קץ דמעות שמחה ירדו לנו, כי לבי לא רצה להאמין שאני חזרתי ונפגשתי עם אחי מדמי וחלבי, אכלנו וישנו יחד באותו לילה. שעות שמחה וגילה היו לנו אך השעות האלה היו קצרות כי למחרת היום נסע בחזרה לקבוץ משק הפועלות, והזמין אותנו למשק, וזה נעם לנו מאד. בפעם הראשונה בחיים בקרנו אצלו במשק.
אינני יכול לכתוב ולתאר את הכבוד ואת היחס לאמא והחברה, התחשבו אתנו די טוב. כן אפשר לגלות כי אחי שעזב אותנו באופן פתאומי וברח מהבית לעלות ארצה, שנוי עצום חל בו, תרבות והתנהגות אחרת, מצאנו אותו בן-אדם עליז רציני ג'נטלמני, ואני מדגיש על זה בחור די ג'נטלמני, לא יכולתי להכחיש את זה. במשק הפועלות ראינו את משה איש האדמה ובן הגן ממלא את תפקידו.
מעמד מתאים ורציני היה לו בין המדריכים והחברים, עודנו ממשיך ורושם ביומנו מהמתרחש אצלו יום יום, אותו החיוך והצחוק נרשם באותו הפה העליז בכל עת וזמן, בין אם הוא עובד או חופשי, בין אם הוא שמח ובין אם הוא דואג, בין אם הוא בין החברה או בין אנשים זרים, את החיוך הנחמד הזה סרב משה למחוק מפיו. אותו מצאנו בין המשק והנשק וכי נתגלה לי אז כי היה בין שומרי המשק ומגיניו. ראיתי אצלו את העיתון הראשון של המשק, כל חבר חבר מאמר ואז מאמרו של משה היה הראשון, כי היה די מתאים וזה עשה רושם טוב בעיני.
נכון וכל התחלה קשה וגם אנו עד שהסתדרנו היה לנו קצת קשה. אחרי כמה זמן בא אלינו בפעם הראשונה לחופש, חשבתי שחזרנו לחיות בבית אחד שוב, אבל רק לכמה ימים היה ובכל זאת שררה שמחה גדולה בבית, התחלנו לדבר אתו לשכנע אותו לעזוב המשק כי כל מטרתנו היתה לחיות בבית אחד, ושיעזוב את חיי הקיבוץ. אכן לחנם היה זה, ולא הואילו כל הדברים האלה. (משה חזר לקיבוץ וחזר בינינו קשר המכתבים, ועוד נמשך זרם המכתבים בינו ובין אחותי אסתר הנשארת בחלב)...
המשק התקדם במדה נכרת כי ידים חזקות עובדות באדמה קשה, וזה נרשם ונוסף בדף הקבוצים אחרי שהיה עזוב ושמם. עכשיו החברה לומדים רק שעתיים ועובדים שמונה שעות, כי התקדמו בשפה העברית ובלילה שומרים בתורנות את המשק שלהם. על הסופר הגדול ח.נ. ביאליק למדו הרבה חוץ משלמדו את ספרי אחד-העם, ארלוזרוב, הרצל, ושלום עליכם וכו'. ספרי מדע וטכניקה, גיאוגרפיה, הנדסה ותאריך למדו גם כן במשך התקופה הזאת, וכמה שעורים לשעת הצורך גם כן למדו וביניהם הגשת עזרה לפצוע בזמן הצורך.
בקיץ 1947 משה הזמין אותי לעונת התפוזים ופירות המשק שידיהם שתלו והם קוטפים, ולראות את דגן ופירות מזיעת כפים, אמנם באותה עונת הקיץ לא הזדמן לי לנסוע אליו, אבל בסוף העונה הופעתי וזה היה די נעים בשבילי ותענוג לראות במו עיני את התוצאות האלה אע"פ שהיה סוף הקיץ.
שבועיים אחרי זה התחילו החגים בישראל ראש השנה וחג הכיפורים אחריו, ובינתיים שוב בא משה לחופש הביתה בחג הכיפור והסוכות, היה די שמח כי בלה די טוב בת"א ובירושלים. אנו עזבנו אותו להמשיך ברעיונותיו אלה, שוב פעם התחלנו לשכנע אותו לעזוב את חיי הקבוץ, החברה השכנים והמכירים גם כן דברו אותו קשות לבא הביתה לחיות עם האמא ששרפה את כוחותה ואת עצמה במשך השנים האלה וזכתה סוף סוף לראות אותו והיא רוצה לחיות עם פרי בטנה בבית אחד, וכמעט שכנעו אותו והסכים לזה, אבל מה? רק אחרי סיום התקופה שלהם, ז.א. בעוד חודש ימים, במקום לעבור עם חברי המשק לקבוץ בית-אלפא הוא יבוא הביתה, ובמקומם הכניסו במשק הפועלות נוער מהעולים החדשים שאז באו ארצה.
בימים אלה החלו ימים קשים בעיר מחוסר עבודה בין האנשים, חסרו ירקות והרבה מזונות אין בעיר ומה שיש נמכר אז במחיר מופקע, על זה משה חשב ולאמצעים אלה לא היה מרוצה לבא. עבר חדש והזמין אותי להופיע בחגיגת יום הסיום כי יהיה להם שמח ומשהו טוב ומענין, ורצה דווקא אולי בהזדמנות זאת נדבר יחד על זה. ולדאבוני כמה סיבות מנעו אותי לנסוע אליו: א) לא הרגשתי טוב כי אז סבלתי מכאב בטן. ב) התחילו הערבים להשתעשע בגבולות יפו-ת"א ובין כפר סלמה והתקוה. ג) אמא דאגה על זה ולא נתנה לי לנסוע. עבר החודש הזה והחגיגות והוא לא בא אך שלח לנו מכתב בו הוא מודיע לנו שעברו לקבוץ בית אלפא, ואף על פי כמה מהחברה עזבו והשתקעו בעיר הוא מסר: לא יכולתי לעזוב אמשיך לחיות בקבוץ בית-אלפא, רק הוא כעס שלא היתה לי אפשרות להופיע בסיום. נשתנו הימים והמצב היה לגמרי אחר, כי התחילה פרשת המאורעות אחרי הכרזת המדינה באו"ם ב-29 לנובמבר.
הערבים הוסיפו להתקיף בשיירות נוסעים מכל עיר ועיר וצלפים התחילו לירות בנשק קל וכבד. והחיים בעיר נהיו יותר טרופים כי הכל ביוקר, חוסר ירקות פירות בשר והרבה מזונות חסר בעיר. בימים ההם שמענו על המאורעות בסוריה והפגנת הערבים בסוריה בחלב ששרפו את כל בתי-הכנסת ו-150 ספרי תורה ובתי ספר ליהודים ושם ישנו ב"כ אחד ענקי וישן מזמן "יואב בן צרויה" וכתר תורה מכתיבת יד "הרמב"ם" וגם זה נשרף.
רוב עשירי סוריה ברחו ללבנון ולמקומות שונים. באותם הימים בליל 5 לדצמבר 1947 התקיפו הערבים סלמה בבהלה גדולה לשכונת התקוה אבל לא הצליחו, כי נפלה עליהם אימתה ופחד ונסוגו אחרי ששרפו הרבה בתים ושדדו שלל רב ונפצעו כמה יהודים, אבל מהם נפלו כמו נבלות בשטח הפרדס ועזבו אחריהם הרבה הרוגים ופצועים.
ב-3.12.48 הוטל עוצר בית בכמה חלקי ת"א ובשכונת התקוה מ-5 בערב עד 6 בבוקר ואחרי התקפת הערבים רב אנשי השכונה עזבו את בתיהם וברחו לת"א. ב-4.1.48 פוצצו היהודים ביפו בית הועד הלאומי יחד עם כמה בתים בסביבה ולמחרת היום פוצץ בית אל פתוה בירושלים ועוד כמה התנקשויות ארעו אז בין היהודים והערבים והאנגלים גם כן השתתפו. במשך הימים הכריזה כנסת ישראל (הסוכנות והועד הלאומי) גיוס כללי חובה מגיל 17-25 אחרי זמן קצר עוד צו חדש לגיוס כלכלי מ-26-35. כל הצעירים והישוב כולו התנדבו בהתלהבות נכרת לגיוס. עוד ממשיכים בקשר המכתבים ביני ובין משה אך בצורה מפוגרת כי מכתב אחד לוקח יותר זמן בדרך לפי המצב הנוכחי.
כוחות קאוקג'י וחיל השחרור והכנופיות פלשו מכל הצדדים לארץ מסוריה, לבנון, עיראק, מצרים ועבר הירדן - מלחמה ממשית התחילה בין כוחות ישראל והפורעים, יום יום והמצב יותר מטורף.
ב-15 לאפריל 1948 נותק קשר הדואר בין, ישראל ומדינות ערב אין עוד מכתבים בינינו ובין אחותי אסתר הנמצאת בסוריה וזה התיז על פצעינו מלח, ודווקא משה המנוח דאג על זה כי לפני זה שלח 2 מכתבים ולא קיבל תשובה בזמן שאנו מנותקים מקשר המכתבים וחיל קאוקג'י המצויד בנשק כביר הכריז מלחמה על צבאינו הדל, ובו בזמן שיפו שוחררה ואוירוני מצרים מפציצים את ת"א לילה ויום. אנו קבלנו מכתבו של משה הנמצא בקיבוץ בית-אלפא אחרי זמן רב בלי תשובות למכתבי ממנו ובלי קשר מברק אז שלחתי ומכתבים כתבתי, ואחרי סבלנות גדולה הוא הודיע במכתבו כי כל חברי קיבוץ בית-אלפא גייסו אותם לפלמ"ח. הם עזבו את הקיבוץ והועברו אל מחנה אימונים ומשם הועברו לגליל והוא נמצא בריא ושואל על אודותינו.
המכתב הזה עודד אותנו ושלחתי תשובה ושוב חיכיתי שבועיים ואין עונה. עוד מכתב ומברק שלחתי לבית אלפא ושוב נעדרו מכתביו הפעם אין קול ואין עונה לא טוב ולא רע לא לא מקרוב ולא מרחוק. מאז חיי שעמום וימים נמאסים החלו מחשבות רעות והרהורי שטן מלאות את ראשינו ולבינו.
ממקום למקום מכתבים ושואלים אולי מישהו ירחם ויענה ואין עונה בינתיים עבר חודש אחד ונצחונות גדולים נרשמו לכוחות ישראל וחיל הפלמ"ח הפורץ, אחרי הנצחונות האלה יצא צו מועצת הבטחון להפוגה 4 שבועות וזה יצא לפועל. החיילים באו לחופשה וכל לוחם בא לראות הוריו ולנשום את ריח העיר. רק ואך משה יחידנו היקר כבר נעלמו עקבותיו, משה לא בא ולא זכה לחופשה שחיכה לה זמן רב לבוא לראות אותנו ולהגיד שלום לאמא, שלום לבית ולחברים אך מאומה. רק את המילים האלה שמעתי בערב שחור אחד מפה חברו נעמן שהיה יחד אתו בקרב, וזה נוסח הענין.
איפה משה? שאלתי. משה! ענה לי בעינים נוזלות דמעי יגון, משה אחיך איננו, אחינו היה קדוש וגיבור, נלחם למטרה קדושה ולמען רעיון טהור וקדוש בגבורה ובמרץ כמו שחי ועבד בשביל הרעיון הזה, נפל ונהרג מרסיס נשק האויב הלבנוני כאילו הוא נשבע עם אדמת המולדת וכרת ברית עם החברים והקיבוץ "למות ולא לסגת", כך גורלו האכזר חשב ורצה לחטפו מפנינו, התחשק לו לקטוף שושנה ופרי טרם נתבשלו אשכלותיה.
בזה נסתיימה פרשתו של משה שנלחם בגבורה. קשה לי מאוד להאמין כי עוד איננו בחיים, מר לי להשלים בעובדה הארורה שמשה נעקר מהבית לעולם וכי עוד לא מלאו לו תשעה עשר אביבים. רחוק ממשפחתו נשא את דגל המולדת בקרב הנצחון לחבריך בקיבוץ בית-אלפא. בדפיו העקובים מדם של ספר הפלמ"ח נרשם עוד חלל ביום 14.5.48, באותו יום הקדוש באותם השעות שהכריזו על המדינה ומשה לא זכה לברך שהחיינו, אך יצא להדוף את האויב האומלל בנשקו הקל, אבל רוחו הקדושה ואמונתו המלאה נהפכו בשבילו לנשק כבד. גופו הטהור וחיוכו הנחמד נהפכו לטנקים ואוירונים, אך בידו אחז רובה ורימון להדוף אויב לבנון בגבולות ישראל במלכיה-סעכע-תרשיחה. את נשמתו הצעירה קשה לו היה למכור בלי ד"ש לאמו אחיו וחבריו. הספיק משה ז"ל ונזכר באמא ואחיו נזכר כי עוד לא תם תפקידו וכי עוד לא שוחררה המולדת שנלחם בגללה. נזכר וצוה להמשיך להלחם ולנקום מדמי הנלחמים הטהורים לנקום מדמי הצעירים הללו והחללים שנפלו למען רעיון גדול, אך הוא נזכר וצוה ליהודים ואחינו הנמצאים בגולה לחזור לארץ מולדתם לשוב לארץ שנקנתה ונגאלה בדם ובזיע רב ובאש! לארץ שעלתה לנו בבני-ציון היקרים המסולים בפז! טובים היו חללי חרב מחללי רעב שהם יזובו מדקרים מתנובות שדה. ידי נשים ואמהות רחמניות בשלו ילדיהן היו לבכות למו בשבר ישראל אך לא טעמו. נוח על משכבך משה אחי. אויה לי כי לא יכולתי לשאת את מר גורלי את היקר נתתי מחירו נהרות דם! אויה לאותו יום שחיכינו לבואו הביתה, אלוה מה היה לנו אל מלא רחמים שמך בזכות אלה שנפלו נקיים מעוון ופשע רק למען העם והמולדת דמם לא ישקוט עד שתגאל עם ישראל, עד שישובו בנים לגבולם ובודדים למחוז חפצם ושחרור מולדתנו בקרוב אמן. משה אמנם נפל ונעדר אבל לא מת, מעשיו הקדושים וימיו ומטרותיו הטהורים ישארו חיים לעולם ועד בלב כל יהודי הוא וחבריו יהיו חיים וגבורים תמיד בעולם הנעלם. משה מצא לו מנוחה גם בקיבוץ איילת השחר הוא אבה להפרד מהגליל ומצא מנוחת עולמות בקבר אחים של שלושה חיילים "ובזה תמו למשה 19 שנים ונסתיימה פרשת חייו" (יעלזו גבורים בכבוד ירננו על משכבותם).


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח