עם שחר היה המצב כזה:
בידי הליגיון היה עדיין המשלט אשר חלש על השטח שנכבש בידי הפלוגה, מהווה כלפיה איום להמשך היום. - בהיעדר מכשיר קשר, לא ניתן לקבל מידע ממיפקדת הגדוד על הכוחות האחרים.
- שתי הפלוגות האחרות, שהיו אמורות לכבוש משלטים נוספים, לא נראו בסביבה. התחושה הייתה, שהפלוגה נמצאת לבדה בשטח.
המ"פ חשש כי בשעות היום יימצא המשלט מכותר, ללא דרך לקבל עזרה. נשק כבד או נ"ט לא היה בנמצא, והיה ברור כי האויב מצוייד היטב ויש לו יתרון במספר הלוחמים ובאמצעי-הלחימה.
מכיוון שפעולת הפלוגה נועדה להיות חלק מתוכנית כוללת, ולא נראו סימנים לכך שגם הגורמים האחרים משתתפים במבצע, הגיע המ"פ להחלטה כי הישארות בשטח עלולה לסכן את הפלוגה ללא צורך וללא הצדקה. לכן החליט לסגת.
לכל מחלקה הוצמדו פצועים שיכלו ללכת או שניתן לשאתם, וניתנו לה הוראות באשר לנתיב הנסיגה שלה (בשלב הראשון לעבר משלט 58 ומשם לעבר המשלטים 7 ו- 8).
החובש דוד מילר גילה גבורה עילאית והודיע כי יישאר עם מספר פצועים שהיו במצב קשה ולא ניתן לטלטל אותם. לקראת השעה 07:00 הושלמו נסיגות היחידות השונות.
בפעולה זו נהרגו 18 לוחמים שגופותיהם הושארו בשטח, ו- 15 נפצעו.
כל הפצועים והחובש נרצחו בידי הליגיונרים.
כאשר נכנסה ההפוגה השנייה לתוקפה, נוצר קשר ונוהל מו"מ בין הקצין הבריטי לוקאט, אחד ממפקדי הליגיון, לבין המג"ד צבי זמיר, במספר נושאים:
- הוחלט להתיר לחקלאים ערביים לקצור את התבואה בשדותיהם.
- נציגים של שני הצדדים יוכלו להיכנס לשטח הקרבות ולפנות גוויות. כך נתגלו הרוגי ההתקפה על ‘רכס התותחים’ בידי הרב שלמה גורן והובאו לקבר ישראל. ההסכמים איפשרו גם לבצע פעולות מיקוש בדרכים וסביב משלטים.