הכניסה למלחמה. זה מתחיל מיום שישי. ביקרתי אצל דני בערב. ספי הרים טלפון ואמר - אתה הקמב"ץ - תגיע, אני צריך אותך. בשבת בבוקר נפגשנו בבאר-שבע, ודבר ראשון שהוא אמר - "בדרך אני צריך לקפוץ להורים". ובאמת בשבת בבוקר עצרנו ברמת-גן למטה, ספי אמר שלום להורים ונסענו למעלה. חשבו כי יעבירו את המלחמה בפיצוח פיסטוקים. צור ציטט את ספי שאמר שיהיה בסדר. שלושה ימים פשוט, הייתי עם ספי - מיום ראשון בלילה עד יום שלישי בערב, צמודים 24 שעות, ואני הרגשתי בטחון. הייתי ליד ספי. בהרבה מקומות נסענו כטנק ראשון. באזור נבטיה, לפעמים נכנסנו לפלוגה שמובילה, אבל קור הרוח שלו בכל השלבים נסך בי ביטחון לכל האורך.
כשנכנסנו לג'זין ללחימה הראשונה, נכנסנו לתוך הפלוגה של גידי שהוביל ככלי שלישי או רביעי, וספי הוביל שם את הפקודות בשקט ובבטחון שנתן לי את הבטחון והעוצמה לאורך כל הלחימה. כשהיו עיכובים בדיווח המודיעין של רמת הגדוד, היה ספי משיג את האינפורמציה מהקמ"ק ברמת החטיבה. הוא לא יכול היה להמתין ורצה לדעת איזה אויב עומד מולו.
בג'זין מדווח לפתע גידי שהוא נפגע. בדיוק אז יורים גם על הטנק שלנו. חילצנו את הטנק. ספי אמר לי - שים לב, יוסי, מצד שמאל יורים עלינו, נהג שמאלה. הגענו למצב שפרסנו את הטנק והיינו צריכים לבצע פעולה רגלית, לנטוש את הכלי ולרוץ 500 מטר כדי לחבור אל שאר הטנקים. הוא אירגן את כל הצוות. רצנו למעלה, ומה שעניין אותו באותו רגע היה - מה שלום גידי - הוא לחץ על גידי להתפנות. "עזוב הכל, תתפנה, יהיה בסדר". גם הקטע הזה הוסיף לביטחון שלנו.
יוסי סילמן.