סא"ל יוסף (ספי) חיים שאומן ז"ל

סייפי,
שנינו שנאנו את המלחמה כי מי שאוהב כל ילדה יפה ולפעמים אהבנו שנינו אותה ילדה - לא יכול לאהוב את המלחמה.
ומי שאוהב כל ילד קטן ונפשו הולכת אחר ילדיו ואחייניו הקטנים - כמוך, מוכרח לשנוא את המלחמה.
כן, אני יודע שלא אהבנו את המלחמה. כל הצחוקים שצחקנו יחד, כל מגרשי הכדורגל אליהם ועליהם רצנו ביחד, הם שדות-קרב משעשעים אבל הם ההיפך מכל מה שיש במלחמה. אני בטוח ששנאת את המלחמה, הלב שחרד ודאג לכל רע וחבר הוא לא לב של מלחמה. הנפש שדאגה לסבא, לסבתא, לאמא, לאבא, לרבקה, למרי, לילדיהם ובעצם לכולם, היא לא נפש של מלחמה.
שנינו לא אהבנו את המלחמה, וודאי אתה שתמונתם של איילת ואופיר חרותה הייתה בלבך כל העת ושניהם גדשו את לבך תמיד. כן, אתה, שלעולם לא היית עוזב את חנה, איילת ואופיר לבד, או גורם את הכאב הנורא להוריך ואחותך הדואבים.
אני לא חושב שהיית איש מלחמה. אתה. המג"ד, המלמד את כולנו איך לרחוץ תינוק בן-יומו. החייל שגישתו לילדים רכה מזו של אמהות הרבה, הוא חייל של רוך ולא של מלחמה.
כן. ודאי שלא אהבנו את המלחמה, אני ואתה שלבך היה עם כל אחד, עם כל חבר נזקק, עם הורי כל חבריך הנופלים. בצערו של כל מכר וידיד לקחת חלק. כאב היית לחייליך. אבל למרות כל אלה גברה בך אהבת המולדת ואת מיטב שנותיך הקדשת לשרת, ומכורח זה פגשת פעמיים את המלחמה.

מלחמות, דרכן שאין אתה רק לומד להרוג את אלה אשר קמו עלינו לאובדינו. אלא שגרוע מכל, לפתע אתה רואה לצדך את צור, מאיר, יעקב ומשה - חבריך אשר יחדיו "סחבתם" כל הדרך, יחד ישנתם על רצפות קרות ובאוהלים דקים. והנה הם מתבוססים בדמם וחלקם אף אין נשמת-חיים באפם.

ואחד כמוך, אחי, בעל לב רגיש כזה ובעל נפש רכה כזו, אני בטוח שלא יכול לעמוד ולחוות חוויות כאלה. שנינו שנאנו את המלחמה ואני מצטער שלא הייתי אתך ברגעים קשים אלה לחלוק עמך את הרגשותיך בשעה ההיא, אבל אני בטוח שכאב חד ובלתי ימחה חרת צלקות כואבות בלבך.

כולנו שנאנו ונשנא את המלחמה ואולי אם נאמץ אנחנו חלק מתכונותיך ואורחות חייך - תמעטנה מלחמות בעולם.

אורי ניר