שומו שמים והאזיני ארץ והשיבי, אמר כן.
האם יש יגון יותר גדול מאשר לשכל בן?
בן נולד לי, ילד חן. הילד גדל וביום בהיר אחד ניספה ונעלם.
מקטנותו ליוויתי בעיני רוחי וברחמי אב את צעדיו עד היום המר והנמהר שבו נפל שדוד, בדמי ימיו. מקנא אנוכי את אמו במותה שלאסון הזה לא זכתה.
האם קיימים קני-מידה או מאזניים למוד את עומק שברון הלב של האב ואת משקל הדמע מהעיניים?
חשך עלי עולמי לעת זיקנתי, על חורבן בני אהובי. אתה היית תוכן חיי בערוב ימי, אחרי מות אמך. והנה, גורלי מינה לי, שוד ושבר, לעמוד על יד קברך.
שני שתילים רכים שתלת בגן החיים הקצרים שלך. מי יתן שיגדלו השתילים וילבלבו וישאו פרי הילולים ויידמו לאילן אשר נגדע באיבו.
עד רדת שאולה ילווני דברי הנהי והתמיהה של רעייתך בעת סתימת הגולל על אהוב נפשה: למה? מדוע קרה לנו האסון הזה? משום שהיינו כל כך מאושרים?
היתה בליבי תמיד תפילה זכה: אלי, עשה בי כחפצך אך בילדי אל תיגע! במטותא ממך...
ומה שיגורתי - בא לי. יהיה זכרך ברוך לעד, בני.
(יעקב רקר)