לכתוב על דודו יקירנו בלשון עבר, זוהי חוויה שקשה מאד לשאת אותה.
כל שנות חייו היה דודו מסמל בגישתו והתנהגותו את ההווה הזורם והתוסס ומלא החיים. נוכחותו תמיד הפגינה מאור פנים, אופטימיות מרובה, אהבת החיים ואהבת הזולת. הוא אהב את החיים ובעיקר את היפה והטהור שבהם.
דודו צמח וגדל במשך השנים והיה לאיש ולבעל משפחה, אך אופיו לא נשתנה מאז ילדותו - הייתי אומר מאז עמד על דעתו. כל מה שעשה - עשה ביסודיות, ביושר ובאמונה גדולה בבני האדם הסובבים אותו.
זכור לי כי עוד בהיותו ילד צעיר לימים איפיינה אותו גישה של חברות טובה ואמירת אמת בכל הנסיבות. לא אחת קרה שבמשחקיו בשכונה היו היצרים מתלהטים בין הילדים. כאשר עלה חשש שהילדים עסקו בהונאות קטנות ובשקרים קטנים, כדי לנצח במשחק, ברגעים קריטיים היו פונים לדודו: "נשמע את דודו, אם הוא יגיד שזה קרה כך ודך סימן שזוהי אמת!"
ככל שהכרתי אותו והכרתי אותו היטב - איני זוכר שאפילו פעם אחת יכולתי לומר לו: דודו, אתה משקר! הוא פשוט לא עשה זאת מעלום.
ועוד תכונה אופיינית: חתירה עקשנית להשגת מטרה כשהיא מלאה מכשולים וזאת בלא להתלונן ול"קטר" גם כאשר המכשולים היו גבוהים מדי. זכורה לי השיחה עם אבא ז"ל, כאשר דודו התחיל לבקר בקן השומר הצעיר ברמת גן והוא ילד בן שמונה, אבא אז העיר בדיחות הדעת: "אינני מסכים כי שני בני יהיו בקיבוץ". דודו מיד פנה אלי בסבר פנים רציני והצהיר: "אין ברירה! תצטרך לעזוב את הקיבוץ".
הוא אהב את כל הקרובים אליו ללא סייג וחשבון. ראית זאת על פניו הבהירים ובחיוכו שנבע מן הלב כל אימת שדיבר על בני משפחתו ועל האנשים האהובים.
לדודו היתה נפש עדינה ורגישה. ביחסיו עם בני אדם ידעת כי אפשר לסמוך עליו וכי הוא לא יכזיב לעולם.
זכור לי שכאשר אבא ז"ל נפטר הוא נשא כאב זה בזקיפות קומה, רוחו לא נשברה, הוא עודד את כולנו ואני יודע כי היה זקוק לעידוד לא פחות מאתנו.
גם כאשר נמרוד, בני, נפל במלחמה חיכיתי כי דודו ישוב הביתה, הייתי בהחלט זקוק לשלוותו ולעמידתו האיתנה, לחיבוק ולעידוד שלו.
... אך למרבה האסון הוא לא שב. דודו לא חזר מהמלחמה, הוא לא בא לעודד אותנו ולהתייצב לצידנו, הוא לא שב ליקיריו.
הרגשת האובדן והריקנות היא קשה. זהו כאב גדול. כאב שקשה מאד לשאת אותו.
רפי גאון (אחיו של דודו)