אלבום תמונות
על שמו נקרא דוד
ביום כ"ט אדר ב' תשי"ד בן נולד בעיירה עפולה עילית.
דוד נולד והבית התמלא אור ושמחה, עיניו גדולות ושחורות ולחייו עגולות מעוטרות בצבא אדמדם כתפוח זהב, דוד גדל וכולו היה כפקעת מלאה חדוות חיים.
בשכבו על מיטתו משחק היה עם קרני השמש המרצדות סביב מיטתו - נותן כפות ידיו עליהן ומנסה לעוצרם לבל יעזבוהו בדד וימנעו אותו מלהמשיך ולתהות על קנקנן.
מנהג היה לו לדוד כשאורח הגיע אלינו לגבעה מיד עומד היה בסף ביתנו כשידיו אוחזות זו בזו מאחורי גבו כבדרכו של זקן בה בימים "אמא, סבתא וסבא באו!" כך היה אומר ורץ לקבל את פניהם.
בן זה השרה נופך עליז בביתנו וצהלת הילדים נשמעת הייתה למרחוק.
קרני השמש נעלמו עם שקיעת החמה ובמקומה הופיע ירח חייכן שאותו אהב. דוד עלה על משכבו חייך חיוך ללבנה ונרדם.
לפתע, החלה נשמתו הופכת קצרה ומלאת חרחורים-בקושי נשם, לילה לילה גרוע ממשנהו, ושוב עם זריחת החמה בבוקר הכל שב והיה כלא היה דוד צוהל, צוחק, והאודם שבלחייו אדום כתמיד. אך לא היה די בכך! יום יום כמנהגו היתה אימי עושה דרכה עם הקט אל המרפאה המרוחקת דיה מביתנו ומבקשת טיפול בדוד, אולם, אין. הרופא פסק: "גברת, דוד שלך בריא! אני חולה! הוא לא חולה".
לילותיו של הקט אינם מוכחים שיפור במצבו.
כך נמשך סבלו תקופה ארוכה למדי ובכל פעם שהובא אל הרופא היה הוא מתמלא כעס וחימה וחוזר על דבריו כבראשית, וביום שני סגרירי החל חומו של דוד עולה ונראה היה חולה עד מאוד.
דוד הובהל לבית החולים שבעפולה שם הוחלט על עריכת צילומים ובדיקות שונות. אימי נשלחה הביתה מאחר ולא הותר לה להיות לצידו מפאת היותה בחודש התשיעי להריונה.
ביום המחרת הוזעק אבי ממשטרת עפולה (מקום עבודתו) אל בית החולים, וליבה של אם הוכיח שוב את עצמו. אוחזת בבכור בניה, אלי. נסעה אל תחנת המשטרה, את אבא לא מצאה שם ולכן המשיכה דרכה אל בית החולים כשליבה מנבא רעות, כשהגיעה למקום נודע לה כי דוד נפטר.
עצב, יגון, צער-אבל.
מצב שכידוע אין מילים לתאר, דוד שהיה אהוב על כולם נקטף בעודו רך בימים, אמא שהייתה בחודש התשיעי להריונה לא נכחה בהלווייתו "אסור לך! אסור להיכנס בהריון לבית הקברות! אסור להתאבל ולבכות כל הזמן! יש לך ילדים בבית! עוון את עושה עבירה בעיני אלוהים! הפסיקי לבכות את הקטן, כך היו דברי סבתא. אך מהו לב של אם לעומת מילים, מילים, מילים, "ילדתי אותו, גידלתיו והיה הוא כה יפה והנה לפתע עזב, הבית כולו נדם וצחוקו שוב אינו מהדהד, הכיצד?"
בבוקר המחרת השכם תקפוה צירי לידה, הפעם הייתה זאת בת - נולדתי אני, פלורה.
ובבית שלושה קטנטנים: אלי, יהודה ופלורה. כשאלי ויהודה יודעם לספר על דוד, יהודה מספר: "זוכר אני כיצד דוד מלמד אותי לדבר עברית נכונה". ואלי: "דוד היה ילד יפהפה, לו גדל והיה לבן עשרים יכלו כולם להתגאות בו".
אניח סיפוריהם בולעת בצמא "חבל שלא זכיתי לראותו". אבל רק שלושת החודשים הראשונים היו קשים באמת, אחר-כך גדלת ולמרבה הפלא כל כך מהר, כל יום שינוי אחר כך הייתם שוב שלושה וכולם לנחמני אמרו "לא נורא! תביאי שוב את דוד הביתה והכל ישוב ויהיה כבעבר".
כיוון שסיפור זה מוקדש לזכרו של דוד בלבד, אזי, אפסח על כך ואציין כי לאחר שנה ו-ארבעה חודשים בדיוק נולד בן ונקרא על שם אחיו שאותו לא הכיר אלא מסיפורים בלבד.
קראו לו דוד.
אך בראש דברי לא אמנע מכם לדעת את הסיפור בטרם היוולדו.
בטרם היוולדו
אישורים, טפסים מולאו, הכל ערוך ומוכן ליום בו אמורה אמא לבצע הפלה מלאכותית בפרי ביטנה בהיותה בחודש השני להריונה.
והנה בו ביום, שעות אחדות טרם צאת אימי אל בית החולים וסבתא הופיעה מדרך ארוכה ומייגעת נושא צרור מטלטליה במזוודה קטנה והיא עולה במעלה מדרגות הגבעה אל ביתנו.
בדרכה פגשה את אבא ושאלה:
"קרה משהו? אני רוצה לדעת עם קרה משהו?"
אבא תמה על שאלתה זו וסיפר לה "כך הוא העניין" עוד לא סיים את דבריו אחזה בידו ואמרה:
"חלמתי חלום" ושוב חזרה "בחיי, דוד ז"ל בא אלי בחלום בליל אמש והוא בוכה מאוד ואומר לי: סבתא, סבתא, באתי הביתה ואמא רוצה לזרוק אותי מהחלון".
מיד בוטל הכל והמשך ההריון הביא להיוולדו של דוד שנולד ביום י"ב תמוז תשי"ח, כל כך קלה הייתה הלידה, אפילו לא הרגשתי, הרופא עצמו התמלא פליאה ואמר "הייתי בטוח שתלדי בעוד מספר שעות והנה רק יצאתי את החדר לפתע שמעתי את צעקת התינוק הנושם לראשונה את אויר העולם. סידרת אותנו אה יופי! נולד בן.
בן זה הפך את הבית למלא אורה ושמחה, כולו קרן זיו ואושר, היה זה דוד שכולנו ציפינו לבואו.
ועת הגיע אל קן משפחתינו חבקנו אותו ופרשנו כנפי אהבה סביבו כאילו בן ראשון הוא ואולי אולי בשל חוט החן אשר משוך היה עליו, עיניו היו גדולות ובוהקות בכל גווני הירוק וכולנו ביקשנו להלעיטנו באדום אדום אשר בשערו.
בבית החולים
מיטה לבנה כשלג מוקפת בסורגים במיטת תינוק ועליה עומד דוד הקטן אוחז בסורגים ומחייך. זהו המראה הזכור מעת שהותו בבית החולים.
עמדנו מחוץ לחדרון והיבטנו דרך האשנב למרבה המזל דוד לא בכה, למחרת היום היה עליו לעבור ניתוח בטבור.
מדוע? דוד נולד כשטבורו בולט במקצת וככל שגדל טבורו בלט יותר, אלא שאסור היה לנתחו בשל היותו רך בימים ולכן בהיותו בשנה השלישית וכשהמצב הפך לחמור וניתן היה לראות את מעיו הוחלט לנתחו בדחיפות המרבית היו והתעורר חשש פן יפגעו מעיו של הקט.
דוד הובהל לבית החולים ולשאלת אימי "האם נשקפת סכנה לחייו?" השיב הרופא: "כן! נשקפת סכנה! זהו ניתוח מסוכן, אילו אפשר היה לא לנתחו לא היינו מהססים לרגע".
דמעות ועצב בעיניה ניגשת עם אבי וחתמה על המסמכים המאפשרים לנתח את הקט.
הורי נשארו בבית החולים ואילו אנו חזרנו הביתה כשכל העת תפילה חרישת בליבנו. שרועים על מיטותינו ומתפללים לטוב, מי יודע, אולי תפילתנו תעזור.
ואמנם, הניתוח הצליח! דוד יצא משלב הסכנה לחייו הוא זכה לביקורים רבים מצידנו עד שובו הביתה, הבית שחש בחסרונו.
ושוב הבית היה מלא קולות צחקוקים, רעש ילדים ומשחקים חדשים שהמצאתם מקורית.
בגיגית המים
במרפסת בגינת ביתנו העמוסה בעצי פרי ופרחים נהגה אמא למלא גיגית עגולה במים ולהניח אותי ואת דוד בצוותא בתוך הגיגית. על אף היותי קטנה מכדי לזכור, לעולם לא אשכח כיצד ישבנו זה מול זו שחקנו, התזנו מים ונהננו מזיו השמש ומקרניה החודרות אל גופינו.
היציאה מגיגית המים לוו תמיד בבכי ובאי רצון עז, שהרי מי כזאטוטים קטנים אינו אוהב את המשחק במים ולהמרח אחר כך בשמן תינוקות מענג וריחני.
מכת חשמל
נשות השכונה שבגבעת המורה נהגו לבוא ולהיעזר באמא מי בתפירה ובישול ומי בתספורת ויעוץ, לכן תמיד הבית היה הומה ומלא קולות נשים מתייעצות, אוכלות ונהנות משיחות חולין.
והנה ביום חורפי נשמע צלצול פעמון בדלת, דוד נישא בזרועות אימי ובפתח ניצבת שכנה ובשיחה מגלגלת. עוד היא מדברת ודוד מכניס ידו אל תוך שקע חשמל פגום, דוד בזרועותיו והיא אוחזת ושניהם נהדפו מחמת מכת החשמל, אמא זועקת וצועקת, שכנים הציעו עזרתם ושוב ארע נס דוד ניצל, חיוכו שב ונסוך על שפתיו כתמיד.
חובקת ונושקת לו האם כממאנת להאמין לא יתכן!
האמנם שוב ארע נס!?
כמתנת שמים בפעם השלישית השיב לי אלי את ילד הקטן דוד!? האמנם!?
אבל, לא הייתה זו הפעם האחרונה.
גבעה סלעית ועגלה
השמש זורחת ברום השמים, ריח העצים ופרחי הסתיו מעוררים רצון עז לצאת לטיול קצר בחברת הקטנטנים.
בעגלת התינוק שוכב דוד, פוקח עיניו ומביט לכל עבר, אני אוחזת בצד העגלה ואילו אמא מובילה את העגלה בתום ה"סבוב" על עבר ביתנו, בדרכה פוגשת בשכנה בקצהו השני של הרחוב.
"שלום עליזה, הולכת לטייל!? כן! יום יפה!"
מסתכלת אל תוך העגלה ומפנה מבטה אלי ופתאום "מה!?" אומרת בתמיהה "אלו ילדייך!? בחיי, כמו אנגלים הם נראים, ממש יפים".
משחקת היא קמעה עם דוד הקטן ובברכת שלום פונה לדרכה.
הגענו לביתנו את העגלה עם דוד הותירה אמא בסמוך למדרגות ואילו אותי העלתה הביתה. לפתע פתאום רעש, קולות גלגלים, ראשה סובבה והנה מתדרדרת העגלה במורד הגבעה מטה, מתדרדרת ואין עוצר, רק גבעה סלעית קטנה לחשה לעצמה "לא! לא! את דוד חייבת אני להציל! אנא אלי! עשה למען הקט! אנא, תן בי כוח למנוע האסון הנורא!"
אכן.. חסמה הגבעה דרכה של העגלה אך מפאת עוצמת החבטה התהפכה העגלה על פניה. אמא הגיעה למקום בריצה והנה, שריטה קלה על אפו ומצחו "אפילו לא בכה".
"כמובן" אמרו זקנות השכונה "לאחר כל כך הרבה מחמאות מצד השכנה, עין הרע פגעה בבנך ולכן קרה הדבר אבל, תודה לאל היה נס".