אני אתנדב לצנחנים
מאז היותו תלמיד רך בימים החליט דוד להתגייס לצנחנים. כבר אז ידע הוא "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" פרדס כץ ולמרות החברה הסובבת שרבים הם הבלתי מתגייסים הלך דוד בדרכו הוא מבלי הדרכתו של איש.
כשנה טרם גיוסו לצה"ל החל דוד בונה עצמו מבחינה פיזית על ידי אימונים מדי יום ביומו לובש היה מכנסיו הקצרים ונועל לרגליו נעלי התעמלות, מתחיל בכפיפות גב, כפיפות מרפקים כשעמו להתחרות לא יכולנו, הוא היה מסיים רק בשעה שנמאס לו ולא מפני שלא יכול היה להמשיך בתרגיל מסוים.
חבריו מספרים כי אחדים מתרגילי הכושר היו ריצות בעקבות אופניים דוהרות, הריצות שנערכו בחברת אחדים מחבריו היו ארוכות למדי אולם הוכיחו עצמם עת גיוסו לצה"ל.
ערב לפני צאתו לבקו"מ בסיס קליטה ומיון בתל השומר הצהיר דוד מפורשות ובפעם האחרונה על רצונו להתנדב לצנחנים אנו ניסינו להטיב עמו ולהעניק לו הרגשה טובה, מה גם שידענו שדוד שלנו בנוי להיות חייל בצנחנים וכה רבה תשוקתו לשרת ביחידה זו עודדנוהו ואמרנו בקול "כל הכבוד" חיוך אושר נסוך על פניו עת ראה בגאוות האחים, רק אמא ניצבת מודאגת וכל דאגתה נבעה רק מרעיון הצניחה "אולי המצנח לא יפתח?"
"אתה לא מפחד"?
דוד חייך בשנית וניסה לשכך ממנה דאגתה. אין למנוע מדוד את גיוסו לצנחנים ואין לנסות ולשכנעו לדחות מעט את מועד גיוסו. כל הניסיונות היו לשווא.
דוד התגייס ביום ה-9 במאי 1976, היה זה היום הראשון בשבוע לאחר שערב קודם לכן עם צאת השבת התכנסו חבריו של דוד וערכו מסיבה לרגל גיוסו. מסיבה עליזה ובלתי מתוכננת ודוד בעל המסיבה, מרקיד את כל הנוכחים, צוחק בקול ומוחא כפיים לקצב המנגינות העליזות.
אבוי לאותו אדם אשר נכח בסלון הבית ולא הצטרף לרוקדים.
אף את אמא הרקיד דוד, מה את עומדת על המרפסת? בואי לרקוד נו לא כל יום מתגייסים... נו בואי!" אוחז דוד בידה אלא שהאם החלה פותחת בריקוד ונכנעת לרצונה שלא לרקוד.
היא שבה אל המרפסת ומביטה אל החבורה העליזה ושמחה בשמחתו של דוד.
בתום המסיבה יצאו החברים לבילוי קצר בעיר כשהחיילים שבהם מנסים בפעם האחרונה למנוע מדוד את גיוסו לצנחנים.
אלי, חברו ששרת את החודש השלישי בצה"ל פנה אל דוד ואמר: שמע, דוד, למה לך את כל כאב הראש הזה, לשרת בצנחנים, לצאת פעם בשלושה שבועות הביתה ואולי יותר. אין לצאת לסרט מתי שרוצים... בחייך בוא תהיה ג'ובניק, תצא כל יום הביתה, תהנה מהחיים" אלא שדוד נחוש בהחלטתו ובקיצור השיב לו: שמע אלי, מה זה בעצם משנה, הרי אני עושה שלוש שנים ואתה שלוש שנים. אז מה זה חשוב איפה ומתי יוצא אני הביתה או אתה הביתה, כולנו משרתים אותה תקופה ואני החלטתי להתגייס לצנחנים וחבל על כל מאמץ לשנות דעתי." אלי נכנע לדבריו של דוד והחל לו בהצלחה רבה.
חזר דוד הביתה עם ליל, נכנס אל מיטתו עצם עיניו וחשב, איש אינו יודע מה חשב ערב גיוסו לצה"ל. אולם בטוחני כי התרגשות רבה הייתה וספק עם נרדם, שהרי אוטוטו בעוד שעות אחדות הופך הוא לדוד במדים, חייל, ומי הם חבריו לאוהל, איש לא ידע.
הכל עשוי להתבהר רק מחר בבוקר אי-שם באחד האזורים של בסיס קליטה ומיון בתל השומר.
היום הראשון בצה"ל
יצא דוד את הבית כשחיוך על פניו ובבקשה "אל תדאגו, אני בטח אצא בזמן הקרוב ביותר!" עיניו ציפו לאוטובוס המוביל אל תל השומר ומדי פעם שלח מבט חד לעבר מרפת ביתנו הסמוכה לתחנה וחייך אל האם המודאגת שעמדה ופסקה: "שלושה אחים בצה"ל, קשה, קשה עד מאוד, אבל מילא, אין ברירה רק שאלוהים ישמור עליהם" (יהודה דוד ואני היינו בשירות סדיר בצה"ל). האוטובוס הגיע דוד עלה לאוטובוס שלח חיוכו אל האם ונסע.
בבקו"מ התגודד קבוצות של צעירים, היה זה מחזור גיוס מאי, מחזור גיוס הידוע כ"מאו-מאוד" אלא שצעירים רבים התעקשו להתגייס דווקא במחזור זה כדוגמא לכך דוד סרב לשמוע את האומרים "גיוס מאי, זהו מחזור גרוע, תדחה מעט את הגיוס" בקול נרגז פסק "מה פירוש מחזור מאי? גם במחזור זה יש חבר'ה טובים!!! איני דוחה את הגיוס!!!".
ובבקו"מ על יד ביתן הצנחנים חיילים התגודדו, חלקם התנדבו מיוזמתם הם וחלקם נענו לשכנועי המ"כים שמתפקידם היה לשכנע כידוע ביום גיוס בנים נשלחים אל הבקו"מ נציגים מחילות שונים ואלה יוצאים בתעמולה" "מדוע שלא להתגייס לצנחנים? כדאי לך! אתה תהיה" "אולי תתגייס לגולני אנחנו" "אני מחיל שריון, לא כדאי לשכנע אותך אבל אישית אני מציע לך להצטרף לשריון, השריון עשה היסטוריה לא! ? כדאי לך!" ועוד הצעות כהנה וכהנה.
דוד שהגיע עם כוונה מוצהרת והחלטית לא ניסה אפילו לשמוע להפצרותיהם.
אבל, לא די בלומר "אני לצנחנים מתנדב" ולא די בהתנדבות קבוצתית ליד ביתן הצנחנים ובחלום של צנחן במדים וכנפיים תנאי הקבלה לחיל הצנחנים רבים ואישורם בא לאחר מעבר מבדקים שונים כשהאחרון בהם הינו ראיון אישי והראשון שבהם מבחן כושר גופני כולל ריצה במעלה לאורך חמישה קילומטרים תוך כדי מעבר בין שיחים קוצניים בגובה חצי הגוף, עצים סבוכים, גדרות מלאכותיות, תעלות, פיתולים ומכשולים טבעיים ומלכותיים כאחד. משעוברים מסלול הריצה מגיעים אל מרחב פתוח ושם המד"ס פותח בתרגילים הכוללים כפיפות מרפקים, כפיפות גוו שהמיוחד בהם הוא המספר המינימלי (מקסימלי) של הכפיפות. לאחר מכן שוב הקפות השטח הנמדד בקילומטרים אחדים ובסוף חזרה פריצה אל המאהל.
(מבחן הכושר עצמו נבחן אף יחסו של החייל לרעהו כלומר והיה וחייל נכשל בריצתו ונופל, על החייל הסמוך אליו להרימו ואפילו לסייע בידו להמשיך הריצה וכיו"ב. ארוע מסוג זה מעלה את מספר הנקודות של הנבחן). בתום מבחן הכושר הגופני מתקבלים התוצאות כשעל העוברים בהצלחה ניצב שער נוסף "משבעת מדורי הגהנום" והוא ראיון אישי שבאמצעותו קובעים מי לצנחנים ומי יצא לחפש חיל אחר אליו להתגייס.
בראיון האישי נוכחים המ"פ וסגנו מדריכי כיתוץ והפקידה הפלוגתית הראיון עצמו אינו מן הקשים וכל מתראיין אינו שם ליבו לשאלות השונות אשר אחת מהן היא הקובעת והיא המכשילה שבניהן "מדוע רוצה אתה להגיע לצנחנים?" "מאז שזוכר אני את עצמי חלמתי להגיע לצנחנים"
"אני אוהב את החיל" אני רוצה כומתה אדומה וכנפיים"
"הצנחנים בדם שלי" וכמובן תשובות מגוונות אחרות המכשילות את המרואיין.
כמובן, תשובות מוצלחות אשר שובות לב המראיינים כגון תשובתו של דוד "אני אוהב את החיל, אני חושב שאוכל לתרום רבות לצנחנים מכל "הצנחנים בדם שלי" וכמובן תשובות מגוונות אחרות המכשילות את המרואיין. כמובן, תשובות מוצלחות וכינו אשר שובות לב המראיינים כגון תשובתו של דוד "אני אוהב את החיל, אני חושב שאוכל לתרום רבות לצנחנים מכל הבחינות ואני מוכן להקריב הכל למען ההצלחה ולמען המדינה". לאחר הראיון נותרת לה קבוצת חיילים שהפכה קטנה מרגע ההתנדבות המילולית עד לראיון וכל המצפים במתח מסוים אפוף התרגשות של "מעניין מה תהיה התשובה? עברתי הראיון או לא? איזו תשובה הייתה עשויה להיות טובה יותר-אין! או בעצם אולי יש? מה אעשה אם לא התקבלתי! איך אוכל לשרת בחיל אחר? האם יתנפצו כל ציפיותיי? וכו'" חלקם ישובים ראש מורכן וחלקם הלוך ושוב הולכים ולפתע מסדר, יש תוצאות!!! החיילים הצעירים והנרגשים קמים על רגליהם ובשניות אחדות עומדים בטורים וכשדופק ליבם, פעימותיו רבו והכל מצפים לשמוע שמות.
המ"כ מצפה לדממה מוחלטת יש תוצאות החיילים שאקרא בשמם לא עברו ולכן מצטערים אנו להודיעם כי אינן מתקבלים חיל הצנחנים.
והשמות אורי, ירום דני ושמות שמות. הכל מצפים שלא לשמוע את שמם, ידיהם קפוצות ומאוגרפות וזיעה קרה על פניהם ניגרת. את שמי הוא לא אמר, מעניין כנראה שעברתי, אלוהים! רק שלא יקרא את שמי, אני כמעט יו... הוא סיים, לא הקריא את שמי... איזה כייף התקבלתי, לצנחנים גויסתי.". אז כולם רצים בשמחה חיילים שזה עתה התקבלו לחיל הצנחנים מחלקים נשיקות איש לרעהו, קופצים ומתחבקים-כבר עתה אחוות חברים אך בין הצחוק והאושר עצבות על פניהם על אותם חיילים מתנדבים שאת שמם הקריאו ובכך גילו כי לא התקבלו.
"בטוח הייתי שאעבור בהצלחה! אני אינני מאמין, כל העת חשבתי שנכשלתי! אבל, תשובתו של אורי בראיון הייתה כינה ואמיתית מבחינתו. הוא בסך הכל אמר כי זה בדם שלו והמ"פ השיבו ובדם שלי יש המוגלובין, הרי הוא לא התכוון לכך"
משפט נזרק פה ומשפט נזרק שם, הכל שמחים בהצלחתם ומצפים למחר המסתורית.
הליל על המחנה ירד והחיילים ערוכים לקראת טכס השבעתם לצה"ל.
קריר... רוח קלה נושבת ומלטפת פני הצעירים בעלי כומתות ירוקות ונעליים שחורות, חיילים בירוק צועקים לראשונה בחייהם במדים בבסיס תל-השומר את המילים המחייבות "אני נשבע" ובתום הטקס חוזרים מי לאוהל הפתוח לשינה ומי לשמירה, "אני זוכר בלילה זה דוד היה בפלוגה אחרת ואני באחרת ולאחר טקס ההשבעה בחרנו לברוח הביתה כדי להצר את המדים כדי שלא נראה כמו טירונים עם המדים הרחבים, בצאתנו את הבסיס לא ידענו כיצד לעצור טרמפים צחקנו כל הדרך אבל כשחזרנו נתמלנו פחד איך נחדור פנימה? אולי הש.ג. אותנו יתפוס, יבקש "פסים, ולנו אין! מה עושים? חשבנו לרגע קט ומיד כעכברים עמינו דרך גדר בית החולים והתפצלנו לדרכנו כבר עם ליל, כשלמחרת יצאנו לטירונות שכמובן אינה דומה כלל!"
כשהביתה הגיע דוד באותו ערב וסיפר על "הבריחה" כולם בדאגה שאלו ומה יהיה אם תתפסו, אבל תראו כמה יפים המדים על דוד אין צורך אפילו להצר.
החלפת המדים
זרחה החמה בינות העננים האפורים ובכל כוחה ניסתה לחמם את החיילים אלא שכל מאמציה עלו בתוהו והחום העיקרי שהיה מורגש הוא חום הלב וחום האושר האישי.
מסדר השקמה נערך בבוקר השכם ובהדרכת המכ"ים יצאו החיילים בריצה אל חדר האוכל שבו יעשו ארוחתם בפעם האחרונה ומשם עושים דרכם לאחר הארוחה אל ביתן אפרורי להחלפת המדים והנעליים.
"זה נראה גדול מדי, עשה טובה תן מספר אחד יותר קטן"
"אני נועל בדרך כלל מספר 43 אבל הפעם אני מבקש גודל 44, זה אותו כסף... "נו בחייך שיהיה מהר לפני שאני מתחיל להשתולל, אל תיקח את הדברים ברצינות, אני צוחק תן את המדים ותהנה בשקט!" ועוד צרור רעיונות כהנה וכהנה עד סיום החלפת המדים כשהכל עדיין מלאים מרץ וכוח להמשיך ללא הפסקה ומנוחה קלה. הם אוחזים במדים החדשים ונושאים הנעליים האדומות שעדיין לא ידעו חולות בקעה ובוץ הרי החרמון אל רחבת האיסוף ושם "כל חייל מתבקש ללבוש את חליפת המדים ליציאה כשמעל הירקיט יש לחגור את החגורה בצורה כזו "הדרכה קצרה מפי המדריך ואח"כ תוך דקות אחדות רואה אתה את הצעירים הללו פושטים מדים ועליהם מכנסי דגמ"ח צנחנים וירקיט נאה במיוחד, כשמעליו חוגרים חגורה ולבסוף הנעליים. הנעליים החדשות והמצוחצחות שצעדים רבים בהם יצעדו הנעליים האדומות.
בשעת הצהרים המוקדמת מתבקשים הם בגלל עיקוב מסוים להתאמץ ולאכול פעם נוספת את מחית תפוחי האדמה והארוחה הכמעט שגרתית בבסיס אלא שהפעם אוכלים במדי צנחנים.
הקיטבגים ארוזים ועדיין ברחבת האיסוף מצפים בכיליון עיניים אל האוטובוס שיובילם אל המקום ששמו "סנור" בסיס הטירונים שבאזור שכם, אשר רק סיפורים ששאבו מפי צנחנים בוגרים הקנה להם מושג מה צפוי להם אלא שהם אותם צנחנים צעירים עם כומתה ירוקה ולא עוד כנפיים סרבו להאמין והתעקשו לומר "אנחנו נתגבר, זה לא נורא! נחיה ונראה! העיקר שנגיע כבר ונתחיל במסעות ואימונים! לא אכפת לנו מה אומרים האחרים לנו יש אמביציות ואותם אנו נגשים, לשם כך התגייסנו לצנחנים לא?!"
"אבל, האינכם פוחדים?" "ממה יש לפחד?" "לו פוחדים היינו לא היינו בוחרים בחיל התנדבותי, לא! לא היינו מתנדבים לצנחנים!"
דוד לבש מדי צנחנים, חגר חגורה ואת חולצתו מתח קמעה על גופו שיהיה יפה זה גם חשוב. הרהר לרגע קט תפס את הקיטבג ה"שמן" מבגדי עבודה וחליפות חורף ויצא לעבר האוטובוס שהגיע מאוחר במקצת.
אט אט עלו והתיישבו במקומותיהם, העייפות הייתה רבה ולכן יש שנרדמו בשעת נסיעה ויש שישבו והרהרו בעתידם המחייך אליהם, היו גם מספרי בדיחות ובעלי חוש הומור שכבר בנסיעה החלו להפגינו ולהצחיק את החבורה ולדעת אולי, אולי עוד דקות נגיע כבר אל "סנור" המסתורית כל כך הרבה שעות, מעניין היכן זה, איך נראית סנור, האין נכונים הספורים של בוגרי הצנחנים, אני מקווה שלא אתאכזב, שלא אשבר הלוואי והיה שבע רצון... נו... אני רוצה כפי להגיע אח... מה קורה לי הפכתי להיות חסר סבלנות... זה לא טוב מעניין לדעת אם אצא השבת הביתה כשהגיע הביתה אנשק את כולם ואספר שהיה קל אני מת לדעת מה נשמע בבית הם בטח כבר מתגעגעים... הי... מה קורה פה? אני כבר חושב על הבית... א-נ-י חושב שהגענו... כן הגענו! אני מאושר... אני סקרן... הי סנור! תהיי אלי טובה כמו... אני חייב להפסיק לחשוב, האוטובוס עצר, שכחתי, מעניין אותי לדעת מי יהיה המ"כ בעצם כדאי לי להפסיק לחלום החבר'ה כולם כבר למטה מסדר ראשון בסנור.