אני יושבת וחושבת מה אני יכולה לכתוב כאן שאתה כבר לא יודע?
לספר לך על מה שמתרחש אצלנו?
איך אנו מרגישים? הרי את כל זה בוודאי אתה יודע ואתה מתבונן בנו ממרום.
אני גם לא רוצה שזה יהיה מכתב פרידה, כי הרי אנחנו לא ניפרד לעולם! אתה חי בתוכי כל עוד אני כאן, אחרי 120, אני מקווה, אנו ניפגש שם...
ובינתיים... אני אמשיך להתגעגע, לקוות לחלום ולכאוב... כי הגעגועים והכאב הזה הלא חוזרים מחופשה ולא באים הביתה ממסע. זו כמיהה למשהו שאין לו למעשה תקווה, אבל הלב מסרב להשלים!
אמשיך לחשוב עלייך בכל דקה של היום, אמשיך להזיל דמעה כשאני עוברת ליד חנות בגדים ורואה את כל הדברים "החתיכיים" שאהבת ושלעולם לא אקנה לך עוד...
אני אמשיך לחלום בשבילך את כל אותם דברים שיכולת להגשים ולא הספקת, ולהתייעץ אתך במחשבות בכל הנושאים שנהגנו לשוחח עליהם.
ואולי הזמן לא יספיק בכדי להגיד לך שוב ושוב כמה אוהבים אותך, כמה גאים בך וכמה אתה חסר!!
ואתה, מלאך שלי, תמשיך להתפלל בשבילנו, כי אנו חיים בזכותך, ובלעדי הכוח שאתה נותן לנו משם, לא נוכל הלאה לחיות כאן בלעדייך.
אוהבת אותך תמיד.
אמא