שנה עברה מאותו יום ארור בו נרצחו חברינו ביד מרצח ששם קץ לחייהם של אנשים נפלאים.
לקח חברים והרס מספר לא קטן של משפחות.
ואנחנו חברים לנשק ממשיכים לכעוס, ממשיכים להתגעגע והרגשות האלה מלווים אותנו יום יום.
קודם כל חברינו שנהרגו בתמימות. שלא הייתה להם הזדמנות להגן על עצמם וחייהם, ואם הייתה אולי לא היינו פה היום.
ומאז התאספנו חברים לנשק שמאז כבר לא נמצאים יחד כדי להעלות זיכרונות. ולכבד את יקירנו איתי דינר ז"ל.
חייל מעולה שכל מפקד היה מבקש להתברך עם חיילים מסוגו, חברותי, מקצועי ומעל הכל אינטיליגנט.
איתי שתמיד דיבר ראשון ובסופו של כל יום, של כל שיחה זה שסיכם, כשבא למשרד הייתי נרגע כי ידעתי שלא בא להתלונן אלא לדבר. יתרה מזאת חשבתי איך חייל בן חצי שנה בצבא בוחן מצבים בצורה בוגרת כ"כ לא כמו חייל אלא כמפקד.
היום שאני מכיר את המשפחה שלו אני מבין מאיפה צמח, לנו לא היה ספק שמדובר בפוטנציאל לפיקוד.
איתי גם היה חבר. חבר במלוא מובן המילה ואולי הדוגמה הטובה ביותר שתיקו היה עמו באוטובוס היה מלא בציוד אישי וציוד של חבריו.
אנחנו החברים לנשק לא זקוקים לערב זה כדי לזכור את יקירנו. איתי, דמותו, רוחו הולכות בליבנו לכל מקום שבו אנחנו נהיה.
נמשיך להיות, נמשיך להתגעגע, נמשיך להעלות זיכרונות ונמשיך לכאוב.
ולהורים היקרים - אנחנו תמיד נהיה איתכם.
סרן יריב פנחס, מ"פ שקד 94'.