אלבום תמונות
בס"ד
חשבתי כבר הרבה זמן אם לכתוב לספר או לא. הרי לכתוב לך דרך הספר ולהאמין שזה יגיע אליך זה כמו להאמין שאני אחשוב עליך ואתה ישר תדע. ותאמין לי שעושים את זה, והרבה.
אז הסיבה שבעצם כותבים זה להשאיר זכר לדורות מי היית; אבל אני בסך הכל האחות הקטנה.
בסך הכל האחות הקטנה שהיית דופק לה את הראש לדלת. אני האחות הקטנה שתמיד היית אומר "אח"כ" כי לא יכולת לספר בדיחות מסויימות לידי. ואני האחות הקטנה שתמיד ידעת מתי אני ב"דאון" וידעת איך להרגיע אותי.
אתה לא נישקת אותנו או משהו בסיגנון. ורק בחתונה של דליה עשית לה טובה ונתת לה נשיקה מול המצלמה. אני הייתי בסה"כ האחות הקטנה שחיכתה לתורה.
בחתונה שלי אתה תאלץ לתת לי נשיקה. אבל אתה לא תיתן לי אף פעם נשיקה בחתונה.
ולא בגלל שלא אהבת להצטלם.
הרי כל מי שהכיר אותך ידע פחות או יותר מי אתה - עם הבדיחות, הרגישות כלפי פנים - הקשיחות כלפי חוץ וכתב החרטומים שלך. וזה שאני אספר עליך עוד, לא ישנה את זה. אבל אני חושבת שעכשיו אנחנו יודעים יותר שאהבנו אותך ושעכשיו מתגעגעים לעקשנות, לציניות ולשטויות שלך. יופי אבי. אז באמת נקברת בארון כמו שתמיד אמרת.
מבחינתי רק דבר אחד טוב יצא מזה שאתה כבר לא איתנו.
מעכשיו אני כבר לא פוחדת למות.
ציפי