סמ"ר שי צבאג ז"ל

אלבום תמונות

מפקדו סרן קסטרו משה ספד לו:
"שי, דרכנו הצטלבו ב-1/06/2005 כמפקד ופקוד בשירותך הצבאי. אני כמפקד מגמת טכנולוגיות ומערכות מידע, ואתה חייל שזה עתה עושה פעמיו הראשונים. למרות שפיקדתי בעבר על עשרות ואף מאות פקודים, לא נדרשתי למיומנות מיוחדת לזהות כבר במפגש הראשון בינינו כי נתקלתי באדם שניחן ביכולות, כישורים רבים, יצירתי וחשוב מכל - אדם צנוע, חבר אמיתי לעמיתיו ונכון לכל משימה ואתגר. אפשר לומר שסומנת כבר אז ויועדת לגדולות. בחלוף חצי שנה בדיוק הפכת מחייל למפקד ומדריך והיווית מודל ומקור לגאווה בכל מעשי ידיך ובכל אשר הוטל עליך תוך גילוי אחריות, עצמאיות ואהבת האדם, שללא תכונה זו לא ניתן להסביר כיצד הצלחת להשפיע בזמן כל כך קצר על כל פקודיך שעברו תחת שרביטך והיית להם אורים ותומים בתחום המקצועי - תחום המחשוב. נהניתי לצפות מהצד ולגלות כיצד אתה עומד בכל אתגר שהוצב בפניך, מתנדב לעזור תמיד ומשרה אווירה טובה בכל עת ובכל מקום שבו היית. התכונה שאפיינה אותך בעיקר והיוותה אבן שואבת בכל מפגש חברתי הייתה שמחת החיים וההומור המשובח בו ניחנת.
בפגישתנו האחרונה, לאחר שכבר לא היית תחת פיקודי וביקרתי ביחידה, לא אשכח את אופי פנייתך, שהרי רווח הוא שתפנה אתה אליי בפניה מסוימת לעזרה או הנחיה, אך אתה לא חסכת מלהזכיר לי שתהיה מוכן לעזור בכל דבר שאחפוץ בתפקידי החדש. זו תמצית האדם, ואתה "שי" כשמך כן - הינך מתנת אל, ככתוב: "שהקב"ה עתיד להנחיל לכל צדיק וצדיק שי עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא".
אני עומד כאן היום לפניך, סמ"ר מ.א. 5320974 צבאג שי, ומצדיע לך בגאווה על כל פועלך בשם מפקדיך וחבריך לנשק."

מפקד בית הספר טו"פ סא"ל גל שוורץ ספד:
"סמ"ר שי צבאג, הגעת אלינו לבה"ד 20 כחניך במאי 2005. כבר בהיכרות הראשונה עם מפקד התחום זוהה הפוטנציאל העצום שטמון בך. כבר בהתחלה נתגלית כבחור רציני, פיקח ובעל רמה אישית גבוהה וסומנת עקב כל היכולות האישיות ויכולות ההדרכה להיות מדריך בתחום המחשוב האישי.
בהמשך ביצעת קורס ניהול מלאי וקורס הדרכה ושימשת כמדריך מדצמבר 2005.
עם כניסתך לתחום מערכות המידע, מהר מאוד הפכת למדריך מוביל בתחומך וביצעת את תפקידך בהצטיינות ובציוני משוב מצויינים.
רק לאחרונה סיימת קורס סמלים וגם שם בלטה האישיות הנפלאה והרעיפה מעל כולם את השקט ושמחת החיים.
שי, היית חבר מצויין לחבריך, שימשת להם כמגנט מלכד, וכל זאת עקב מזגך הנוח, החיוך אשר אפיין אותך וחוש ההומור המפותח.
גם אתמול שוב כהרגלך ביצעת בשביל החברים וחייך נגדעו בין רגע באירוע טרגי אשר הותיר משפחה שלמה ורחבה מוכת אבל ותדהמה.
משפחת צבאג היקרה, גידלתם בן לתפארת, ילד מקסים אשר טובת משפחתו, חבריו וחניכיו עמדה לנגד עיניו."

חברתו ליחידה מיכל אנקרי, שעמדה בפני שחרור מצה"ל, כתבה מכתב לשי כפרידה מחברה ליחידה ואת המכתב הזה הייתה אמורה למסור לשי במסיבת השחרור שלה. מכתב זה הקריאה כהספד:
"שי,
רוצה אני שתדע שבעיני אתה בן אדם מדהים...
לא כל יום פוגשים מישהו כמוך...
אתה שילוב מיוחד של ציניות והומור,
אין אדם מצחיק ממך...
זמן השירות עבר מהר איתך,
הפרידה ממך השאירה אותי בהמון סימני שאלה:
עם מי אני אלך מכות, ואבכה בשעות הקשות?
מי יצחיק אותי עד דמעות?
עם מי אני אשמע את הפינק פלויד?
ועם מי אני אתייעץ ואקבל תשובות מעצבנות?
אתה תחסר לי, ואתגעגע עד מאוד,
מאחלת לך המשך שירות כיף!!!
אוהבת מאוד...
מיכל."

חברו ליחידה אסף אזאצ'י ספד ביום השלושים:
"שי...
אומרים שהזמן ירפא את הכאב, בכל יום שעובר זה קשה יותר. אף אחד במשרד עדיין לא מאמין. שי, זה לא נתפס שאתה כבר לא איתנו.
אני כל יום מתגעגע אליך, אין לך מושג כמה.
שי, אין יום שעובר שלא מרגישים בחסרונך - אם זה במשרד או בחדר, המיטה הריקה, הארונית שהייתה מלאה ממתקים.
רק התמונות נותרו לספר על מי שהיית באמת.
בן אדם אכפתי שתמיד היה מצחיק את כולם וכולם היו רוצים להיות בסביבתו.
שי, אני מקווה שטוב לך שם למעלה וכאשר אתה מסתכל עלינו אתה מתגאה ויודע שאף אחד לא ישכח אותך לעולם.
שי, תשמור עלינו שם במרומים ושתדע שאתה חסר ואני אוהב אותך ומתגעגע אליך מאוד."

הספד השלושים שהוקרא על-ידי רם מחלב חברו לספסל הלימודים בשם כל החברים:
"שי,
אני לא מאמין שעבר חודש,
שלושים ימים מאז שנפרדנו ממך בפעם האחרונה.
אין יום שאנחנו לא חושבים עלייך,
מחכים שתתקשר ותגיד שזה לא אמיתי,
שאתה עדיין כאן.
איך אפשר להסתגל לדיבור בלשון עבר?
כשהזיכרון ממך כל כך בהיר וחי,
כשהתמונה שלך מחַייך, עוד רצה לנו מול העיניים.
אני רוצה שתמיד תהייה איתנו.
בכל צחוק שנצחק,
ובכל חיוך שנחייך,
כי בלעדייך זה פשוט לא אותו הדבר.
בטח היית צוחק על כולנו לו היית יודע כמה בכינו עלייך, וכמה עוד נבכה.
כי הפעם האחרונה שגרמת לנו לבכות, זה כשקרעת אותנו מצחוק...
שתדע שלא הלכת בלי להטביע את חותמך בחיינו; כי לימדת אותנו מה היא רגישות, סבלנות, ומה היא שמחת חיים אמיתית.
מתגעגעים אלייך נורא, שי.
הכוכב שלנו,
תשמור על עצמך שם למעלה.
החברים."

אביו ספד לו ביום השלושים:
"באותו ערב נורא בו קופחו חייך על ידי אותו בן בלייעל יצאת לקנות שי לחברה ונלקחת מאיתנו, שי.
עוד בהיותך ילד קטן זיהינו אני ואמא את הפוטנציאל הגלום בך, יכולנו לנהל איתך דו שיח כאדם בוגר.
עשרים שנה אנו עוטפים אותך בחום ובאהבה, חינכנו אותך לעזור תמיד לזולת. שמחת לעזור בכל הזדמנות למשפחה, לחבריך, ולחברים ועמיתים שלנו הוריך, בתחום המחשוב ובכל תחום שיכולת לעזור ללא שום תמורה, גם כספית, כי כך חונכת ובכך האמנת - שתמורה כספית זה לא הכל בחיים.
גם כאשר דברים לא מצאו חן בעיניך שמחת לעזור ללא שום התנשאות והתרברבות, וכל דבר נעשה על ידך בשקט, בסבלנות ובצניעות.
אתה בן, אח, חבר וידיד חייכן ונינוח שעוזר ותומך מלב רחב בשקט ובצנעה.
אתה לנו, הוריך ואחיותיך, מקור הגאווה המשפחתית של משפחת צבאג, שניחן בכישרונות נעלים ורבים מאוד.
שלושים ימים עברו והכל נראה כחלום, חלום בלהות. אך לצערנו וכאבנו, החלום הינו מציאות, מציאות קשה, מרה וכואבת, הסבל על האובדן היקר הינו קשה מנשוא.
ניצבים היום אנו, הוריך, אחיותיך, משפחתך, חבריך, ידידיך ומכריך המומים עדיין מגודל האסון שפקד אותנו.
האובדן בעיקר שלנו משפחת צבאג, שנותרה עם פצע מדמם וחלל ריק.
אני מאמין שאתה רואה היום את גודל האהדה והאהבה שרוחשים לך ידידיך, חבריך, מכריך ובמיוחד חבריך הקרובים, שדלת ביתנו תמיד תהיה פתוחה בפניהם.
שייקה שלנו, לא רק אנו הוריך, אחיותיך ומשפחת צבאג הפסדנו אותך. הפסידה אותך היחידה בה שרתת, חבריך, ידידיך, מכריך ומעבר לכל - המדינה לה יכולת לתרום בידע הנרחב שאגרת במוחך בתחום מערכות המידע, המתמטיקה והמחשוב.
שייקה שלנו, אנחנו אוהבים אותך, ילד נשמה שלנו ותהיה איתנו תמיד."

אחותו הבכורה מיכל כתבה:
"לשי, אחי היקר.
כשאתה נולדת, אני קיבלתי מתנה. היום אני יודעת שבאמת היית מתנה.
בגיל 17 נודע לי שהייתה לי אחות תאומה שקראו לה דנה, אבל היא נפטרה כמה ימים לאחר הלידה. כשאתה הגעת היית השי שלנו.
אני אמנם לא זוכרת יותר מדי מהתקופה שהיינו ילדים, אבל ממה שאני זוכרת, תמיד היה כיף להיות איתך, ממש הייתה אווירה של שמחת חיים מרחפת מעליך ומעל מי שאתה נמצא איתו.
שמחת החיים שלך לא השתנתה לאורך השנים - גם בבית הספר היית המצחיקן. בבית היית מצחיק את כולם עם חוש ההומור המיוחד שלך.
כשהייתי באה לשאול אותך שאלה קטנה, הייתה מתפתחת שיחה שאי אפשר להסביר אותה במילים... מכל דבר קטן היית צוחק, וכמה שלפעמים רציתי קצת רצינות ממך, לא יכולתי שלא לצחוק יחד איתך ולהרגיש שכלום לא משנה - שהכל בדיחה אחת גדולה.
היה לך גם צד רציני, כמובן. תמיד עזרת בכל מה שיכולת, תמיד נתת מעצמך כדי לעזור לי ולכל מי שביקש את עזרתך.
למדתי ממך כל כך הרבה דברים. כשהיית מסביר לי על המחשב או כל דבר אחר שבו היה לך ידע נרחב, לא היית עושה את זה בהתרברבות אלא בענווה.
אתה אחי הקטן, אבל בשבילי תמיד תהיה אח גדול.
אתה תמיד תהיה איתי ובלב שלי.
אוהבת אותך ומתגעגעת אליך, אחותך מיכל."

אחותו יעל כתבה:
"שי אחי היקר!
נולדתי שנה ושמונה חודשים אחריך. היית כמו אח תאום בשבילי. אני זוכרת איך היית שומר עליי תמיד כבר מהגן. היינו יחד שנה בגן יהודית. אני לא אשכח את הצחוקים ואת הכיף שעברנו יחד שם.
בבית הספר היסודי "זומר" היינו 7 שנים ביחד כי היית כיתה מעליי. אני זוכרת שגם שם שמרת עליי תמיד והגנת עליי.
כשהייתי צריכה לבחור בית ספר תיכון, בחרתי בבית ספר תיכון שאתה הלכת אליו, כך שהיינו יחד 3 שנים ב"אורט אבין". אני זוכרת שכל הזמן היו לי שאלות במתמטיקה או בפיזיקה ובאתי אליך ותמיד היה לך זמן לעזור לי והרבה סבלנות כי הייתי באה לבקש ממך עזרה המון. אני לא אשכח איך שנינו ישבנו בשולחן פינת האוכל בסלון לקראת בחינת הבגרות במתמטיקה, ישבנו שעות ופתרנו יחד תרגילים.
ואז התגייסת לצבא ולי היה קשה כבר שאתה לא איתי בבית הספר...
אני כמובן התגייסתי שנה אחריך ובאופן מפתיע הגעתי לחיל חימוש לעבור טירונות בבסיס שלך. אתה הדרכת אותי במחשבים. לאורך כל החיים היית היכן שאני הייתי. אני לא אשכח שהיית מחכה לי אחרי המטווח בשעה 23:00 עם אוכל ומכריח אותי לאכול ואיך כשנתנו לי לשמור בשער עם הנשק ואני פחדתי, אז באת לשמור איתי ולהעביר לי את הזמן... ואת זה שלא הפסקת להציק למפקד שלך כדי שישבץ אותי קל"ב... ולא סתם קל"ב אלא ביחידה טובה... בסופו של דבר הגעתי ליחידה טובה עם אנשים טובים והכל בזכותך... וכאן זה מסתיים בלילה אחד נורא, בגלל בן אדם נבלה שלקח אותך ממני.
היית אח גדול טוב , מדריך ועוזר לכל מי שרק ביקש.
אוהבת אותך ולא מפסיקה לחשוב עליך, אחותך יעל."

אחותו ענת כתבה:
"שי אחי היקר!
אני רוצה לכתוב, אבל המילים לא יוצאות, רק מחשבות כל הזמן עולות בראשי מחשבות של געגוע, של זיכרונות וחוסר הבנה איך כזה דבר קרה, למה ומי אחראי; מי אשם.
כל דבר שאני אכתוב עליך לא יהיה מספיק בגלל שאין מספיק מילים לתאר את כל החכמה שיש לך, ההבנה; איך תמיד שהייתי באה אליך עם בעיות שנראו לי גדולות; תמיד עזרת לי להבין עד כמה הן קטנות. תמיד הערצתי אותך על איך שכל דבר שעשית, שעזרת לאנשים בהנאה, שעשית את זה תמיד בחיוך. תמיד היה לך זמן לכולם.
אני מעריצה אותך גם בזכות חוש ההומור המתחכם שלך; איך תמיד הייתה לך תשובה מתחכמת לכל דבר, איך שילבת צחוק עם רצינות, איך תמיד אמרת את האמת בצורה ישירה.
והאופטימיות, אני זוכרת את יום הגיוס שלך, שנכנסתי אליך לחדר בבוקר, איך הייתי מודאגת מזה שלא תהיה בבית , שלא נראה אותך חודש שלם. אני זוכרת את החצי חיוך שנתת לי, חצי מודאג והחצי השני שיודע שהכל יהיה בסדר, שאין מה לדאוג, תמיד עם האופטימיות.
אין מילים לתאר את מידת הגעגוע.
אני מתגעגעת לשיחות המתחכמות, מבדיחות שלך על כל דבר בכל מצב, תמיד אתה שם מחויך.
אני מתגעגעת למוזיקה שמתנגנת מהחדר שלך כל בוקר ביום ראשון כשאני מתארגנת לבית הספר ואתה מתארגן לצבא.
כבר אין יותר מוזיקה מהחדר שלך, אין יותר צחוקים ואין יותר שיחות מתחכמות. אבל יש זיכרונות של האח הגדול המוערץ שלי, זיכרונות שתמיד יעלו חיוך על פני, כי אין זיכרונות רעים ממך, רק טובים, מצחיקים, הזיכרונות שאף פעם לא ייעלמו.
בגעגועים והמון אהבה, אחותך ענת."

אחותו הקטנה רינה כתבה:
"שייקה שלי!
אני אוהבת אותך ומתגעגעת בכל שנייה שעוברת.
אמנם הפער בינינו הוא גדול, בערך 7 שנים, אך למרות הפער עדיין מצאנו על מה לדבר.
כל הזיכרונות המצחיקים של הילדות ושל ימי שישי אצל סבתא וסבא מהדהדים לי בראש כל הזמן. כל יום שישי הייתי מוצאת את הסרט שאני רוצה לראות ומתחננת בפניך שתוריד לי אותו ותמיד היית אומר בצחוק לא, אך היה לך כבר את הסרט במחשב, כאילו ידעת מה אני רוצה לראות.
כל יום כיפור, מחכה לך כבר עם החפיסה של הקלפים ביד, אך אף פעם לא באמת שיחקת איתי ואני ידעתי שאין לי סיכוי.
החלטתי ללכת בדרכך וללמוד מחשבים, אך בלעדיך זה לא אותו דבר, אף אחד לא יוכל לעזור לי כמוך.
אני מתגעגעת מאוד בכל שנייה עוד יותר. שימשת לי דוגמא כאח בוגר הכי טוב שיכול להיות. למדתי ממך הרבה.
כל תחום אשר עסקת בו, הפכת אותו לכיפי ומשעשע וגרמת לכולם להתעניין באותו תחום ובזכותך אני הבנתי שהתחום שהכי לא אהבתי - מחשבים פתאום נראה לי כייפי, כפי שראיתי ממך.
אתה אח הכי נפלא שבן אדם יכול לקבל ואני אוהבת אותך מאוד.
באהבה גדולה, אחותך הקטנה רינה."

באגרת ששלח הרמטכ"ל למשפחה ציין:
"שי שרת כמדריך מחשוב אישי בבית הספר לחימוש אשר במפקדת זרוע היבשה עת נהרג בתאונת דרכים.
מפקדיו של שי מספרים כי היה מסור לעבודתו אותה ביצע במקצועיות רבה ובשאיפה למצוינות תוך הפגנת ידע רב בתחומו.
שי ניכר בחריצותו ובשמחת החיים ששפעה ממנו, בשל כל אלה ועוד שי היה אהוד על כל הסובבים אותו.
דואב הלב על מותו של שי בטרם עת בטוחני כי דמותו תאיר את דרכם של מפקדיו וחבריו.
אתכם בכאבכם, רב אלוף דני חלוץ ראש המטה הכללי."

כתבה מנהלת בית הספר היסודי "זומר", מלי נוימן:
"הכרתי את שי מכיתה ה' אבל ההיכרות המשמעותית בינינו הייתה בכיתות ז' - ח'. שי תמיד מוכן לכול, ללמידה לעזרה ולכל בקשה עם חיוך מבויש אבל עם נוכחות וביטחון עצמי. באמירות של חוכמות המלוות בהומור חכם מאוד. בכל המקצעות הוכיח את כישוריו, הכל בצניעות ובענווה. במתמטיקה ובמחשבים היה מעל כולם. התכונה של ידע ונכונות לעזור גרמה לי להיעזר בכישוריו בעבודה השוטפת של בית הספר. כל בוקר היה מתייצב בדלת חדרי "מלי האם אני יכול לעזור לך במשהו?". סמכתי עליו בכל ובמהרה הפך לסגני. הוקרתי לו על כך בתעודות הוקרה לא רק על העזרה והתמיכה אלא על הכול. כמו השיר "איפה ישנם עוד אנשים כאלה" הרבה זמן לא פגשתי בין תלמידי בתלמיד כמו שי המוכן לתרום, לעזור בכל וגם מצטיין בלימודים".

בערב זיכרון במלאת ששה חודשים לנפילתו נאם מפקדו, רב סמל מתקדם אבי שושן:
"ביצעת את תפקידך במצוינות הראויה לציון תוך אכפתיות רבה. יצרת סביבת עבודה בעלת אווירה נעימה ואוהדת. שייק'ה רבים דיברו אודותיך לפניי ועוד רבים ידברו אחריי. כולנו נהנינו מקרבתך מעשייתך ומעזרתך ואין לנו מילה אחת רעה לומר. הנה לך שי לקט קצר של התייחסות חניכים בהשתלמויות ובקורסים השונים שנכחו בשיעורים שלך: "שי מדריך טוב מאד עזר לנו להבין את החומר בצורה טובה מאד", "בחור חביב ונעים להדרכה", "תותח על", "מדריך בעל יכולת הדרכה ברמה גבוהה מאוד", "מדריך מצוין שולט בחומר היטב נהניתי ללמוד איתו", "חבל על הזמן. המדריך הכי טוב בבה"ד 20 !!!!!!!! מקצועי משרה אוירה טובה עונה על כל השאלות בסובלנות רבה אי אפשר לבחור מדריך טוב יותר..."