רס"ל דוד גאלאל ז"ל

אלבום תמונות

ניסיתי לנתח מה היה בחיוך של דוד שמשך אותי. במפגש הראשון שלי עם דוד, לפני כחמש שנים, שבה את עיני החיוך שלו. ולמעשה היום בערב כאן, מבחינתי נסגר איזשהו מעגל כי הבנתי, מפקד בכלל, ומפקד גדוד טנקים בפרט, מופקד על כ-400 חיילים. סביבו עובדת חבורה קרובה של פיקוד הגדוד, מטה הגדוד, שלושה או ארבעה מ"פים. דוד היה אחד מאותם האנשים שנוכחותו הורגשה בכל משימה, בכל אירוע ובכל מצב. החיוך של דוד היה אחד מהאלמנטים שמשך את תשומת ליבי ויצר קשר עין בינינו. החיוך יצר בינינו איזושהי הבנה שהיא לא הבנה במילים.
כיומיים לפני התאונה בה קיפח דוד את חייו, השתתפנו בארוע בקבטיה. קבטיה בתקופה ההיא היתה עיירה "חמה" בלקסיקון שלנו. עיירה אלימה עם הרבה תקריות. במהלך האירוע קיבלנו ידיעות שבבית הנמצא כ-200 מטר מאיתנו, מסתתרת חולית מחבלים. תוך כדי מחשבה כיצד לארגן את הכח שיכנס לבית, מחליק לידי ג'יפ סיקס, ואחרי ההגה - דוד, וכמובן עם אותו חיוך. ובג'יפ יושב צוות מוכן לפעולה. הגענו אל הבית, התארגנו לכניסה ופרצנו פנימה. אני הובלתי את הכח שנכנס לבית, ולימיני כמובן עומד דוד. אנו מתחילים לעבור מחדר לחדר, כשדוד כל הזמן מימיני. בשלב מסויים דוד נעצר ואני איתו. מבלי לדבר, הוא מסמן לי ביד: "אני ראשון"!
אירוע זה מתמצת לגבי את כל ההוויה של דוד: תמיד ראשון. תמיד רוצה להוביל. אין משמעות לדרגות. אמנם בגדוד יש קצינים, מג"ד והיררכיה פיקודית, אבל מי שנמצא במקום מסויים והוא המוביל - הוא המפקד! זה לא משנה אם זה חייל, מש"ק או אני כמג"ד.
סימנתי לו חזרה עם היד: "לא! אתה הולך במקביל אלי". דוד ציית וכך נכנסנו והמשכנו בפעולה.
בפסח השנה, הגדוד שלנו היה בשירות מילואים בדרום רמת הגולן. באחד הלילות, בסביבות השעה 2:00 בבוקר, שמעתי בקשר שבאחד המוצבים התעוררה בעיה. מספר חיילים אשר היו צריכים להחליף את חבריהם בסיור על גדר המערכת, הודיעו למפקד הסיור שאינם מוכנים לבצע את משימתם. עמדנו בפני מצב חמור של סירוב פקודה והיה עלינו כמפקדים לתת תגובה מיידית, הן במישור המבצעי והן במישור המשמעתי. תוך מספר דקות הגעתי למוצב ביחד עם סגן מפקד הפלוגה. הוריתי למפקד המוצב לכנס את כל אנשיו מיידית בחדר האוכל. תוך זמן קצר ישבו כולם ומתח רב שרר באויר. חבורת האנשים הזו הינה בין הוותיקות בגדוד, שועלי קרבות מנוסים, אנשים חמים ומסורים בצורה בלתי רגילה ומשום מה, הפעם כשלו, הסיבה היתה כתוצאה מעומס רב ביותר של פעולות מבצעיות והן ממצוקות אישיות קשות של מספר אנשים. דממה השתררה בחדר האוכל וכולם ציפו למוצא פי. ישבתי מולם מספר דקות שותק ובמבט חמור סבר.
בדקות אלה עלתה וצפה לנגד עיני דמותו של דוד, תווי פניו הנאים וחיוכו האופייני. השאלה שעלתה במוחי היתה: "כיצד דוד היה מתמודד עם מצב שכזה"? תהיתי וחייכתי לעצמי. קולו של אחד החיילים החזיר אותי לחדר: "המג"ד, אתה יושב מולנו ומחייך, מה קורה לך?" הבטתי בחבורה שיושבת מולי, פניתי למפקד המוצב וביקשתי שיכינו קפה לכל הנוכחים. כאשר נמזג הקפה קמתי על רגלי והסברתי לנוכחים מדוע חייכתי. הסברתי כי תהיתי כיצד דוד המה מתמודד עם המצב, והדבר הראשון שעבר בראשי היה החיוך ולכן חייכתי. דממה השתררה בחדר, ואני פניתי לכיוון הדלת ויצאתי מהחדר. מספר דקות לאחר מכן הצטרף אלי הסמ"פ וסיפר לי שאותה חבורת חיילים ותיקה ומנוסה נשארה לשבת בחדר האוכל, כאשר מעיני האנשים זולגות דמעות. הנעתי את הג'יפ ועזבתי את המוצב. החיוך, חיוכו של דוד, מפקד צעיר ופחות מנוסה ממני, שב אלי בשעה קשה ויצר תקשורת ביני ובין חייליו, ללא נוכחותו הפיזית.
למרות גילו הצעיר יחסית לשאר המילואמיניקים, דוד קנה את מקומו בגדוד בזכות אישיותו וכישוריו.
הוא איתנו בכל מסעינו אולם חסר כל כך.
יהי זכרו ברוך!