עם פלישתם של צבאות ערב ב-15 במאי 1948, היתה ירושלים שוב מנותקת. המזון הלך ואזל והלוחמים היו זקוקים בדחיפות לתחמושת ולציוד. גם מצב המים היה חמור למדי. הניסיונות החוזרים לפרוץ את הדרך על-ידי כיבוש לטרון עלו בתוהו. בין הכוחות שנטלו חלק בהתקפות הסרק על משטרת לטרון האימתנית היו גם אנשי חה"ן. מחלקה אחת של פלסים - כפי שסיפר אחר-כך אפרים להב (קהנ"ר בשנים 1958-1954) - יצאה לקרב לטרון אחרי אימון של שבועיים בלבד ואיבדה 15 מאנשיה. יחידה זו (מחלקה מס' 2 בחטיבה 7), היתה יחידת חה"ן שלחמה בתנאים הקשים ביותר במלחמת השחרור.
גם הניסיון שנעשה בסוף מאי לכבוש את יאלו (מצפון לקרית-ענבים) לא הוכתר בהצלחה. היה אפוא הכרח למצוא מייד תחליף לקטע הדרך החסום, שאורכו 6-5 קילומטרים.
עם כיבוש הכפרים בית-ג'יז ובית-סוסין נמצאה בידי צה"ל רצועת שטח רצופה מחולדה עד סמוך לכביש הרטוב - שער-הגיא. מכביש זה הסתעפה דרך עפר, שעלתה לבית-מחסיר (היום בית-מאיר) ובהמשכה, ליד הכפר סריס, התחברה לכביש שער הגיא. בתוואי זה הוחלט לפרוץ את "דרך בורמה" המפורסמת, שכונתה כך על שם הכביש מבורמה לסין, שנסלל במלחמת-העולם השנייה באיזור הררי כמעט בלתי-עביר, כדי לספק לסינים נשק וציוד למלחמתם ביפאנים.
בינתיים התקדמה עבודת פריצת הדרך במרץ רב, אם כי אנשי הפלמ"ח לחצו מדי פעם על הפלסים להפסיקה, כי הציוד מקים רעש גדול מדי, העלול להזעיק את הערבים. בליל ה-12 ביוני הושלמה הכשרת הדרך עד למעין.
סיפר אחד המפקדים: "ברצוני להדגיש, שבמשך כל הפעולה של הכשרת הדרך עמדו לרשותי רק כ-25 אנשי חיל ההנדסה, שעבדו במשך השבוע האחרון בלי הפסק, יומם וליל".
בד בבד עם סלילת הדרך - בתוואי שהיה מוסתר ברובו מכוחות הלגיון הקרובים - הונח לאורכה צינור מים, שחובר אל משאבה באיזור רחובות. כך ניצלה ירושלים לא רק מניתוק אלא גם מצמא.
בעוד אנשי חה"ן פורצים את דרך בורמה מכיוון בית-סוסין, הכשירו אנשי ההנדסה בירושלים, בפיקודו של רס"ן משה רפאלי, קטע דרך מגבעת-שאול למוצא, כשהם נעזרים בתוואי של דרך רומית עתיקה. גשרון הרוס על-יד ארזה תוקן, ואחרי שסולקו מכשולים נוספים לאורך התוואי נפגשו אנשי ההנדסה של ירושלים ליד בית-מחסיר עם אנשי מחלקת ההנדסה מן השפלה.
ב-10 ביוני 1946, בשעה 10 בבוקר, הסתיימה למעשה פריצת דרך בורמה לירושלים. המבצע הושלם ממש ברגע האחרון, שכן למחרת היום, ב-11.6, נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה, שנמשכה 28 יום. לצה"ל (וגם לצבאות ערב) היתה זו תקופה של התארגנות, התבצרות מואצת, אימונים והכנות לקראת חידוש הקרבות.