טוראי יעקב טשטש דרור ז"ל

מפקד אחד מגדודי התותחנים באותם ימים, סגן-אלוף צבי שפיר, אמר על תקופת "המלחמה שלאחר המלחמה": "המאפיין את תקופת מלחמת-ההתשה, היה הפחד בעיניים, שהיה טבוע בעיני החיילים, ששירתו בעמדות התותחים. ירי רצוף על התותחנים הגלויים לאש, היתה נקודת תורפה, שהארטילריה המצרית ניצלה, ללא הפסק. התותחנים דילגו ממקום למקום, כדי להיפטר מאש המצרים, ובקושי הצליחו לחטוף כמה שעות שינה בלילה. הם ירו ודילגו, דילגו וירו, וכך נמשך העניין תקופה ארוכה מאוד". על המתרחש בגיזרה סיפר, מאוחר יותר, אל"מ צבי ברזל (קקטוס), מפקד התותחנים של פיקוד הדרום: "כשנכנס מרדכי (מוטה) גור לתפקידו, כמפקד האוגדה המחזיקה את קו תעלת-סואץ, הוא בא אלי, לקומה העליונה בפיקוד-הדרום ושאל אותי איך להתעדכן ולדעת מה קורה בגיזרה. אמרתי לו קח נשק, קח שק שינה וג'יפ, רד לתעלה והצטרף לסוללת 'כושי' שליד קו המים. אני מבטיח לך שתדע מה קורה. מוטה גור ירד לגיזרה, הצטרף לסוללה ובמשך 3 ימים למד. כששב לפיקוד, בא אלי ואמר: 'הבנתי את הבעייה. תודה'".
סיפור אופייני לאותה תקופה, הוא סיפורו של סגן דן גלברד, קיבוצניק בהיר שיער, מקיבוץ מעברות:
"ההפגזה ניתכה על הסוללה שלנו ללא הרף. היה לנו הרוג אחד ו-5 פצועים, שאי אפשר היה לפנות אותם. האש לא פסקה אפילו לרגע קט, ואילו הפקודות שקיבלנו היו לירות, להוסיף לירות בכל מחיר. כאשר הבחנתי כי הקשר יצא מכלל שימוש, וכי יש הרוג ופצועים, זינקתי לשטח הפתוח".
בעודו חשוף לאש האוייב, פינה הקיבוצניק הצעיר את הפצועים, דאג להעניק להם טיפול רפואי ראשוני ואף הוסיף להעביר פקודות אש לטיווח התותחים המתנייעים שלא נפגעו. מאוחר יותר, הוברר לו, כי הארטילריה של האוייב, לא זו בלבד שאיננה מפסיקה להנחית אש על הסוללה שלו, אלא אף מגבירה את עוצמתה. ביקש רשות לדלג עם הסוללה למקום אחר כדי להמשיך משם באש. הבקשה אושרה.
דני אירגן את הדילוג ולא חדל לפקוח עין על חילוצם של הפצועים ושל ההרוג. וכך תחת מטר אש צפוף של הארטילריה, ביצע "דילוג לצורך יריד" ועד מהרה, יכול היה להפעיל את הסוללה שלו ממקום בטוח ולחדש את האש.
מפקד גייסות-השריון, אלוף אברהם אדן, העניק לו ציון לשבח שהומר לעיטור המופת "על אומץ לב, תושיה, קור-רוח ודבקות במשימה, תחת אש אוייב".