בתי-הזיקוק של תעלת סואץ עמדו חשופים. התותחנים שישבו על "ציר החת"ם" - אותה דרך שנסללה במיוחד, כדי לשרת את סוללות הארטילריה בתקופת ההתשה, במרחק של 10 ק"מ, במקביל לתעלת סואץ - יכלו לראות היטב את בתי-הזיקוק. אף-על-פי-כן, עד שהוטבעה המשחתת "אילת", היתה הפקודה - לא לפגוע בהם.
מספר מפקד התותחנים הפיקודי באותה תקופה, אלוף-משנה צבי ברזל ("קקטוס"): "בסוף מלחמת-ששת-הימים היו הנחיות ברורות, שלא לפגוע בבתי-הזיקוק. הכנתי בעוד מועד תיק, למקרה שיהיה אישור לבצע זאת".
בלילה שבו הוטבעה המשחתת "אילת", הוזעק "קקטוס" לאלוף הפיקוד - המטרה היתה בתי-הזיקוק והתאריך שנקבע, היה ה-25 באוקטובר 1969. מול בתי-הזיקוק, הוצבו מספר קנים לביצוע המשימה.
מספר "קקטוס": "נשאלתי, אם אני יכול לירות מיד על בתי-הזיקוק. כמובן שהייתי מוכן. קיבלנו כמויות תחמושת אדירות. תכננו את ההפעלה הארטילרית, להוציא שטח מסויים, שחששנו שהוא מצוי בתחום איזור הנפט האמריקני, קיבלנו אישור לירות על שאר אזורי בתי-הזיקוק. העליתי קצין-תצפית אווירי עם מטוס, וחבורת הפיקוד ירדה אל מול התעלה. כשניתן האישור, החלה הפגזה אדירה מצידנו. לאחר שדווח על להבות אדירות מבתי-הזיקוק, החלטתי להפעיל את הארטילריה גם לעבר בית-החרושת לדשנים."
בעת ההפעלה, היה סגן-אלוף מאיר ציקלג באוויר, עם המטוס הקטן. נזכר מאיר ציקלג: "להפגזת בתי-הזיקוק, לא היתה תוכנית מפורטת. טסתי לאורך המפרץ. השעה היתה 05.30. המטוס שלנו חטף אש חזקה מהאי גרין. התחלתי לטווח את הסוללות מהגדוד שישב במיתלה. הפחד היה עצום. מקץ שעה, כשסיימתי את הטיווח, אמר לי אלוף-פיקוד-הדרום דאז, שייקה גביש, באלחוט 'לא האמנתי שתחזור'. הכל היה אפוף בעשן. לא ראו את המטוס בכלל'".
זאת הפעם הראשונה שהתותחנים יכלו לראות תוצאות ברורות של הירי שלהם. לגבי התותחנים, זה היה יותר מדו-קרב ארטילרי, זו היתה נקמה, על הטבעת המשחתת "אילת".
עבור התותחנים היתה זו עבודה מטורפת. החיילים רצו 200 מטר בחול, מהכביש לתותח, כשבידיהם פגזים, שמשקלם 43 ק"ג. חייל אחד התעלף מהמאמץ והאחרים המשיכו לתפעל את הקנים בקצב רצחני. את הסדנים הלוהטים ציננו בשקים רטובים. ידיתו של אחד מהם הפכה מלובנת ונשברה בידו של תותחן גברתן. כבר במטחים הראשונים התלקחו בתי-הזיקוק של סואץ שסיפקו 80% מצריכת הדלק של מצרים. מיכלי הדלק שלידם ומפעלי התשלובת הפטרוכימית שבאיזור, עלו באש. שבוע ימים ניתן היה לראות את האש שעלתה מבתי-הזיקוק והלהבות נראו עד למרחק של למעלה מ-70 ק"מ ממקום האש.
קצין תותחנים ראשי דאז, תא"ל ברוך ברוכין סיכם את עבודת התותחנים במלחמת-ההתשה באמרו: "אפשר להבחין בשני שלבים במלחמה זו. היה שלב - בעיקר בתעלה - שהאש העיקרית שולחה מחיל-התותחנים. זה היה לפני שחיל-האוויר נכנס לתמונה. באותם ימים, כתב אלוף עזר וייצמן, שהיה אז ראש אג"ם, מכתב, ובו נאמר: 'עמידתם של חיילי חיל-התותחנים כפי שהתגלתה בתקריות ה-9,8 ו-11 במארס 1969, היתה ללא ספק, אחד הגורמים העיקריים, אשר איפשרו לצה"ל, לשוב ולצאת ממבחן כושר זה כשידו על העליונה. אומץ הלב, ההקרבה, המסירות, הידע המקצועי ומעל לכל - הנכונות והדבקות במטרה, של כל גורמי התותחנים אשר השתתפו בתקריות אלה, הם שאיפשרו לצה"ל לחפות על יחסי הכוחות הארטילריים החמורים בגיזרת התעלה. מספר הנפגעים, שהינו כמעט על טהרת חיל-התותחנים, מספר הפגזים שהונחתו לכתישת יעדי האוייב, מעידים שוב, על תרומתו הנכבדת של חיל-התותחנים במערכות ישראל'".
ב"שלב השני" - אומר תת-אלוף ברוכין - "היה שיתוף פעולה מלא בינינו ובין חיל-האוויר. היו מטרות רבות שהותקפו במשותף. באותה תקופה היו לנו 12 קורבנות בפעולות קרביות. בסך הכל ירינו במלחמת-ההתשה 200 אלף פגזים, ובמשך חודש, היינו יורים עשרות אלפי פגזים. צריך להשוות את זה לעובדה שבמבצע 'קדש' כולו, ירינו 7000 פגזים בלבד ובכל מלחמת-ששת-הימים ירינו 70 אלף פגזים".