עליז וחייכני היה צבי בבואו אלינו מיד עם הכרזת החלוקה. בחיוכו המלבב והמרגיע כבש את לב חבריו, וכבר בימים הראשונים להימצאו במחלקה שאפו הכל את קרבתו. עז נפש היה, ותמיד הטיל עצמו לקרבות כשחיוך על פניו. כבר בימי ה"הגנה" השתתף בהעלאת מעפילים ובפעולות עונשים על כפרים פורעים, ותקופת שרותו הקצרה בצבא היתה שורה של קרבות בלתי פוסקים, ובקרבות אלה נתגלתה כל מסירותו לפקודיו ואחוות הרעים שבו. הרגיש עצמו כאב ופטרון לאנשיו ודאג להם דאגת אב אף כי נער רך היה. דאגה זו לאנשיו היא שקנתה את אהבתם אליו והליכתם אחריו אל כל הקרבות.
הקרב האחרון שלו, על קולה, היה קרב גבורה בכוחות בלתי שווים, וניתנה הוראה לסגת. אבל גם הנסיגה היתה כמעט בלתי אפשרית. וצבי, ללא כל שהיות, לוקח את המקלע לידיו ומחפה על אנשיו הנסוגים. אנשי כיתתו ניצלו, אבל צבי לא חזר עוד. המקלע השתתק, ואתו פסק מדפוק גם לב צבי.
המומים קיבלנו את הידיעה, אנחנו מתי מעט ששארנו מכל אלה שהיכירוהו מהימים הראשונים. מי יכול לדמות, שלא יראה עוד אותה בלורית זהובה, אותן עיני תכלת ואותו חיוך מרגיע?
יוסף