אל גב' דרורי השכולה.
עתה, אחרי שפג במקצת הכאב, צפה ועולה דומותו של צבי, חבר אהוב ולוחם אמיץ. מצאתי לנכון להביא לידיעתה תאור מה מאורח חייו של צבי בימיו האחרונים.
ברגיל היה מתהלך בין חבריו-חייליו דרך חרות. בקטנות היה נוהג להתל ולזלזל; אבל כשהרגיש בחשיבותו של עניין, נעשה מייד קפדן ועמד על דיוק הביצוע. הרגיש בחיבה שרוחשים לו חייליו ובאימון מפקדיו, והיה גאה על כך.
יום אחד הופיע במשרדי ודיבר במרירות על שעדיין לא סודרה תמיכה תקינה למשפחתו; הדבר נגע מאוד ללבו וגזל את מנוחתו. הבטחתי טיפול מיידי, אבל הוא לא נרגע והוסיף לטעון, כי דוקא הללו "שעושים צרות" זוכים להיענות תחילה. כשהעירותי, שהוא לא יוכל "לעשות צרות" גם אם ירצה בכך - הרהר רגע ואמר: "נכון, אבל בבקשה ממך, זה חשוב!" - ולא יסף.
פעם צלצל הטלפון וקול צעיר שאל לצבי. אחרי כמה דקות הגיע לטלפון ושוחח חרש ומהר. בסיימו שאלתי בהיתול: "באמצע האימונים - עם בחורות?" הוא הופתע, הסמיק ואמר בעצב: "אבל אין זה מפריע מעבודה"! - אני מתלוצץ, אמרתי בצחוק. הוא חייך אלי, נרגע והלך קורן אושר.
בחוץ, תמיד היה מוצא לאנשיו פינה טובה "להסתדר". ראשון לטאטא את החדר, ראשון להביא מחצלת. סידר ומדד, ורק כשמצא שיספיק המקום, חשב גם על עצמו.
בקרב, תחת מטר אש, הרשה לעצמו לנהוג בחירות רבה. כמה פעמים ביקשתי ממנו שלא יהא מעז יתר על המידה. הוא היה מחייך ולא משיב. דומה, כי נוח היה לו להסתכן מאשר לסכן את חייליו - וכך גם נפל. נשאר יחד עם המקלע לחפות על נסיגת הכיתה. אסור היה לו להתעכב, חובתו היתה לנוע עם כל אנשיו, להדריכם ולכוונם. אבל כשראה את המצב הקשה שנוצר, לא הרשה לעצמו לצוות על חייל שלו לעמוד בתפקיד המסוכן. הוא עצמו עמד - ונפל.
גברתי! ידעתי כי אין דברי תנחומים לאם בנפול בנה. אבל חפצתי כי תדעי: צבי היה חבר שקנה לו בחייו עמדת כבוד בקרבנו, וזכרונו יישאר אתנו תמיד.
מפקדו יצחק מודעי