מחנה תל-ליטוינסקי שכן בנקודת מפתח חיונית. מצד דרום חלש המחנה על כביש יהודיה - סלמה, הוא הכביש לשדה-התעופה לוד, ששימש גם עורק תחבורה חיוני לכפרים הערביים הגדולים שמדרום-מזרחה של תל-אביב. מצפון וממזרח היווה המחנה מעין טריז בלב הישובים היהודיים שבסביבה ועשוי היה, בהיכבשו על-ידי האויב, לשמש בסיס אידיאלי להתקפה על כפר אונו, כפר אז"ר, "אפעל" ותל-ליטוינסקי עצמה, ולהוות איום רציני לישוב הצפון של גוש-דן בכלל. היה איפוא הכרח שהמחנה יפול בידינו. עם התקרבות הפינוי הבריטי החל האויב מחדיר למחנה, במסווה של עובדים, מספר רב של ערבים מזוינים, מתושבי הסביבה ומחייליו המאומנים של חסן-סלמה, מפקד הכנופיות הערביות במחוז לוד. הם היו באים ויוצאים להנאתם בשער הדרומי של המחנה, היוצא אל כביש שדה-התעופה לוד, ומסיירים במחנה בהעלמת עין של הבריטים. התנהגותם של הבריטים עוררה בנו את החשש, כי הם מתכוונים למסור את המחנה ליד הערבים, כאשר התברר כי שעת הפינוי קרובה, התרכז בסביבה כח בן 2 מחלקות. אור ליום 15.4.48, אשר התברר כי אחרוני הבריטים עצבו את המחנה, פרץ הכח למחנה והחל קרב שנמשך יום תמים, כאשר תגבורות משני הצדדים זרמו לזירת הקרב. האויב נסוג תוך אבידות כבדות.