סמל עמירם רום ז"ל

קורות חיים

עמירם בן אריה ושושנה, מראשוני חבורת "מעבר" בפתח-תקוה. נולד שם ביום א' באייר תרפ"ו (15.4.1926). גדל ולמד בירושלים בבית-החינוך ובגימנסיה רחביה. מגיל 15 ואילך בילה כל חופשתו בעבודה במשקים. כשהתגייסה אמו לאט"ס בשנת 1942 אמר: "אני גאה שיש לי אם כזאת" - והתגייס לפלמ"ח.

עבר הכשרה ואימונים בקיבוצים יבשתיים וימיים ובמשך חצי שנה עשה את שירותו על-פני הים. ניגן בפסנתר, הבין במוסיקה ואהב אותה. גם חיבר חיבורים מוסיקליים. שקט ונוח לבריות ונחבא אל הכלים. ההפלגות בים השפיעו לרעה על בריאותו ואנוס היה להפסיקן. בשנת 1945 שוחרר מהפלמ"ח כדי להיכנס ללמוד בטכניון. גם שם לא מצא מנוחה לנפשו. נוכח המצב הפוליטי ששרר אז בארץ לא יכול להמשיך בלימודים מתוך שאננות, ואחרי "השבת השחורה" (29.6.1946) הרגיש דחיפה עצומה לצאת לאירופה, עם גמר שנת-הלימודים, לעזור בהעלאת יהודים פליטי שואה. בינתיים צצה תקווה לעלייה לגאלית בקנה-מידה גדול והרעיון על יציאה לאירופה נדחה והוא המשיך את לימודיו מתוך התלבטות פנימית בין החובה להיחלץ לעזרת העם ובין הרצון להכשיר את עצמו לחיי יצירה ובניין, עד אשר נפלה ההכרעה בנובמבר 1947.

במכתבו לאביו במאי 1947 חשף משהו מן המתחולל בנפשו של צעיר נלהב זה בתקופה הגורלית. בין היתר כתב: "...אומרים לי נתת את חלקך ואף יותר מאחרים עשית, אבל מי קובע את המידה, אם לא כל אחד ואחד מאיתנו. אתה הרי חושב שההעפלה היא הדרך היחידה עתה למאבקך. התרצה, שאיש מבני משפחתך לא יקח חלק פעיל בו ?... "

בשנת 1947 חזר ל"שורה", מקודם בחיפה ואחר-כך ירד לנגב עם קבוצת סטודנטים מתנדבים. בנגב השתתף בשמירה על קו-המים ובפעולות-קרב שונות. סיים קורס מ"כ וחזר לנגב. התנגד לדרישה שהושמעה לתת לסטודנטים לסיים את שנת הלימודים ("אני את החברים לא אעזוב" - כתב להוריו כחדשיים לפני נפילתו).

לפני קרב ביר-עסלוג' הועבר לנקודה אחרת, אבל חזר כדי להשתתף בקרב זה, שיחסו לו חשיבות רבה, ועל אף היותו פצוע בקרב זה המשיך בפיקוד ובפעולות עד שהתפוצץ בית-המשטרה ושם נפל עם יתר חבריו ביום ד' בסיון תש"ח (11.6.1948). הובא למנוחת עולמים ברביבים.

בן 22 בנפלו.