קורות חיים
בנם הבכור של אסנת ושלמה, אח לדנה ולירון. נולד ביום ג' בניסן תשמ"ד (5.4.1984) בבית החולים "אסף הרופא" שבצריפין. ליאור, תינוק בריא ושמנמן, בעל מזג טוב מאין כמוהו, בילה את שנותיו התינוקיות ברחוב צייטלין בתל-אביב. עוד בגיל הגן גילה אהבה רבה לבעלי החיים שבטבע ואם להיות מדויקים, התעניין מאוד בדינוזאורים. בטרם עלה לכיתה א' נסע עם אמו ללונדון שם ביקר במוזיאון הטבע ורותק לדגמי הדינוזאורים המוצגים. בית הספר לטבע סביבה וחברה שבאבו כביר אך זה נפתח, וליאור החל שם את לימודיו היסודיים. הקרבה לגן הזואולוגי והבוטני שימשה השראה לאהבתו השנייה - הצילום.
אל אהבותיו אלו, נוספה האהבה לספורט - ובעיקר לטניס. מגיל צעיר החל ליאור חובט במחבט על מגרשי הטניס של "הפועל" ברחוב רוקח בתל-אביב והתמיד בכך במשך למעלה מעשר שנים. אין מי שלא זוכר את ה"פור-הנד" המפוצץ שלו ואת הפעמים הרבות בהן נזרקה הרקטה שלו לרצפה.
הוריו של ליאור הם שחקנים ולכן הכיר ליאור את קרשי הבמה מגיל צעיר. אף שלא ראה את הבמה כייעודו בחיים, השתתף בהצגת "הקאמרי" "עוץ לי גוץ לי" בתפקיד קטן ולקח חלק בסדרה על "האחים רייט" בטלוויזיה החינוכית. ליאור גם למד לרקוד סטפס, ובבר המצווה שלו הופיע בריקוד עם אחותו דנה.
בהיותו בן שלוש-עשרה, זכה ליאור בתעודת הערכה ממשטרת רמת גן בזכות ערנות, תושייה ואזרחות טובה שגילה שסייעו למשטרה ללכוד חשודים.
את לימודיו התיכוניים החל ליאור בכיתה ט' בבית הספר התיכון "אורט טכניקום" שבגבעתיים במגמת מחשבים. את השנה הראשונה סיים עם ההערה "ראוי לשבח" בתעודה. כך היה גם בשנה שלאחר מכן, אך מגמה זו לא נמשכה לאורך זמן.
השינוי שחל בליאור קשור לעובדת היותו נער שמנמן וממושקף שהרגיש מאוד נוח במטבח, אהב לאכול וגילה יצירתיות רבה בהכנת חביתות בפיתה. אהב לפנק את אחותו דנה ומדי פעם בפעם היה מפתיע אותה בסנדוויצ'ים מושקעים לבית הספר. אך ליאור אוהב האסתטיקה היה מוטרד ממראהו החיצוני והמהפך לא איחר לבוא. בכיתה י"א והוא בן שש-עשרה החליט - ועשה. הוא השיל ממשקלו קילוגרמים רבים, המיר את המשקפיים בעדשות מגע, החל בכפיפות בטן ובאימוני כושר גופני, שמר באדיקות על גזרתו החדשה שהפכה מחוטבת, והיה לחתיך הורס.
בשלב זה של חייו, עניינו אותו הלימודים פחות ופחות ומבחור שקט וביישן הפך ליאור לגברבר חיוני, חברותי, והחל טועם טעמה של עצמאות. הוא דרש, התעקש ואף קיבל לאחר מאמצים מרובים אופנוע שהפך חלק בלתי נפרד ממנו. ליאור תמיד התפאר בכך שהוא יודע איך ליפול ולהתגלגל מהאופנוע במהלך נסיעה, בזמן תאונה. ואכן, ליאור עבר כמה תאונות עם האופנוע שבכולן שיחק לו מזלו והוא יצא בנזקים מועטים.
ליאור, ילד חרוץ אהב להיות בלתי תלוי מגיל צעיר מאוד והבין שהמפתח לעצמאות, מלבד יכולת הניידות שהתאפשרה עם האופנוע, הוא ממון בכיס. מגיל צעיר החל עובד: בשעותיו הפנויות לקח על עצמו את משימת ניקיון מדרגות הבניין, עזר בחנות לבעלי חיים, מכר תכניות בהצגות "הקאמרי" השונות, עסק בשליחויות על אופנוע, שימש עוזר טבח במסעדה ועוד.
ליאור שהיה מוקף בחברים העביר את השנתיים האחרונות בתיכון בעיקר בקולנוע, בטיולים ברחבי הארץ עם חבריו, בערבים שקטים בבית של חבר זה או אחר, בטיולי אופנועים ובשאר בילויים. את היום-יום שלו עטף במוזיקה שאהב ושליוותה אותו לעתים בווליומים מטורפים, דפיקות הבאסים הרועמים נשמעו במרחק רב מחדרו.
בפני ליאור כמו נפתח צוהר לעולם שלא הכיר, והיה בו צורך בלתי נשלט לצמצם את הפער שנוצר בשנים השחונות ההן. ואכן, כבריצת אמוק, הפך את מיצוי הזמן לערך עליון. ליאור איחר לישון ואיחר לקום, והמשימה להעירו לבית הספר הפכה לבלתי אפשרית.
לפני הגיוס לצבא נסע ליאור עם אביו ועם אחותו ללונדון, לנסיעת גיבוש, בילוי והתפרקות. שיא הטיול היה ביקור בתערוכה עולמית מיוחדת על גוף האדם. ליאור בילה במוזיאון שעות, וסירב להיפרד מהתצוגה המרשימה.
ב-3.12.2002 והוא כבן שמונה-עשרה וחצי, נפרד ליאור מהוריו, מאחותו שאליה היה קשור בעבותות ומחבריו, ועלה על האוטובוס שהוביל אותו אל הבקו"ם. לאחר לבטים רבים הגיע לחיל ההנדסה הקרבית, ולאחר טירונות, מסלול ואבט"שים, סיים בהצלחה קורס מפקדי כיתות, והיה מועמד לקורס קצינים. ליאור החליט כי רק פעילות מבצעית יכולה להעניק לו סיפוק והנאה מהשירות הצבאי ולכן התעקש ואף הצליח להתקבל ליחידה המובחרת של "צוות המנהרות". צוות זה שירת בבסיס בדרום רצועת עזה וביצע גיחות אל תוך ציר "פילדלפי" - מרחב הגבול המפריד בין ישראל, מצרים והרשות הפלסטינית וחוצץ בין העיר רפיח הנמצאת בשטח פלסטיני לבין העיר רפיח הנמצאת בשטח מצרים. משימתו העיקרית של "צוות המנהרות" הייתה לאתר ולהשמיד מנהרות שחפרו המחבלים מתחת לציר לשם הברחת אמצעי לחימה ונשק. הצוות, בראשותו של סרן אביב חקאני, עסק בפעילות מבצעית כנגד איום המנהרות ופעל בסיכון גבוה, אגב התמודדות מול מגוון איומים ובהם הנחת מטענים, ירי טילי נ"ט, יידוי רימונים וירי צליפה מטווחים קצרים וממוקדים רבים. כדי להשתייך לצוות המצומצם והייחודי הזה שעמו נמנו רק שנים-עשר חיילים, נדרשו כישורים מיוחדים ומגוונים. זוהי עבודה פיזית קשה שנדרש בה כושר גופני גבוה, יכולת עבודה בצוות, כושר אלתור, מחשבה מהירה וחדשה, נחישות ואומץ לב רב.
עצם גילוי המנהרות ועצירת חומרי החבלה והנשקים מלהגיע ליעדם - פיגועי תופת בישראל - משמעותם הצלת חיים של ממש. ליאור אהב את החירות והעצמאות שיכול היה להפגין, ואת העובדה כי הוא וחבריו עוצרים את הטרור מלהגיע ארצה. "מישהו חייב לעשות את העבודה הזאת," אמר לא פעם בעיניים בורקות.
ביום כ"א באייר תשס"ד (12.5.2004) בשעה 16:30 התקשר ליאור מהצבא וסיפר בהתלהבות שמצא אופנוע, 500 סמ"ק, בדיוק כזה שהוא רוצה. מהצבא הוא הריץ טלפונים וסיכם שישמרו לו את הכלי עד שיחזור הביתה. כזה היה ליאור - דבק במטרה ועקשן. כשרצה משהו, זה צריך היה להיות אתמול. הוא נפרד מהוריו באומרו שהוא חייב לזוז ל"סיבוב קצר", ושידברו אחר כך.
לקראת השעה שש בערב הוזעק צוות המנהרות לציר "פילדלפי". התרעות ומידע מודיעיני הצביעו על הימצאות מנהרת תופת בסמיכות למוצב "טרמית" שעל הציר, והצוות יצא בדרכו למקום כדי לאתר את המנהרה ולהשמידה. בדרכו לביצוע המשימה ספג הנגמ"ש ובו צוות המנהרות פגיעה ישירה של טיל אר-פי-ג'י אשר גדע באחת את חייו של סמל-ראשון ליאור וישינסקי ואת חייהם של ארבעת חבריו - סרן אביב חקאני, סמל-ראשון זאור (זוהר) סמיילייב, רב-סמל ראשון אימן גדיר וסמל אלעד כהן.
מיד לאחר האסון החלו כוחות צה"ל בפעולות השתלטות על השכונות הקרובות למקום הפיצוץ בעיר רפיח כדי לאפשר ביצוע סריקות לאיתור שרידי הלוחמים והנגמ"ש, וזאת בסיוע כוחות מיחידות נוספות וגורמים נוספים. פעולות אלה בוצעו אגב קרב שנמשך כמה ימים, שבמהלכו נפגעו עשרות מחבלים ונהרגו שני לוחמים נוספים - סמל ראשון רותם אדם וסמל ראשון אלכסיי חייט. לאחר מציאת שרידי גופות הלוחמים, הובאו הרוגי התפוצצות הנגמ"ש לקבר ישראל.
ליאור בן עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר הורים ושתי אחיות דנה ולירון.
על קברו ספד לו אלוף-משנה מוטי אלמוז: "... לוחם בולט בחיל ההנדסה הקרבית, קשר מ"מ במהלך המסלול, תפקיד שבאופן אוטומטי שם אותך ברשימת החיילים המובילים. 'הראש הגדול' שרוצה להיות בחוד, לעשות דברים משמעותיים, ולתרום כמה שרק ניתן. ההתנדבות הייתה לך טבע. לא משהו רגעי, מקומי או חד-פעמי. ... ראית תמורה מלאה לסיכון ולהקרבה. היית גאה בכך ושמח באפשרות שניתנה לך להיות אתנו. אנחנו, המפקדים, בוחרים בקפידה את חיילי צוות המנהרות, צוות קטן שעושה עבודה גדולה. עקשנות, יצירתיות, פעילות בתנאים קשים, מקצועיות רבה בטיפול בחומרי נפץ והסתגלות לתנאים ייחודיים במעמקי הקרקע הם חלק קטן מהכישורים הנדרשים. ניחנת בכל אלה בתוספת הגונה של תבונה, צניעות וגבורה עילאית. ... היית גיבור ונפלת גיבור... נוח בשלום."
הספידה אותו אמו: "... ליאורי שלי, אתה בשבילי סמל של אהבת חיים, סמל למיצוי של כל רגע. חיית כמו שצריך לחיות. היית חכם יותר מכל המומחים לחיים נכונים. חיית כאילו אין מחר. ... ליאור, אתה גאוותי, נשמת חיי. נוצרת ושומרת כל רגע, כל זיכרון מתוק מדבש. אתה עכשיו צמוד אליי, בתוך לבי. אתה עכשיו מוגן לעד."
כתב אביו: "... בתפילת אל מלא רחמים אומרים 'תנוח על משכבך בשלום'. אז ליאור, שמע בקולי: אתה צעיר מדי לנוח. תשתולל שם למעלה, תקרע את השמים עם האופנוע, רק שמור על מנוחת השכנים. ... אבא אוהב אותך תמיד."
הספידה אותו בת דודתו, מירב אמודאי ישראלי: "... ליאורי, כשמך כך היו חיינו במחיצתך - מלאי אור, נחת ושמחה. ... יפה נפש, בעל רגישות אין-סופית לסובבים אותך - תמיד דואג לאימא, אבא ודנה, ואת כל התכונות המקסימות הללו עטף היופי החיצוני שלך. ... אוהבת עד אין קץ."
דיברה בשם החברים שני מיכאלי: "... כשלקחו אותך מאתנו, כמו בשיר, משהו ממך נשאר בכל אחד ואחת מאתנו, משהו שהזמן לא ישכיח. אתה השארת אחריך משקע עמוק, משקע שאף אדם אחר לא יוכל להחליף, כי כמוך יש רק אחד. באנו היום ללוות אותך בדרכך האחרונה, אבל אתה תלווה אותנו בכל דרך אשר נלך לעד."
בעיזבונו של ליאור נמצא שיר שכתב בשנת 2003, בהיותו בן תשע-עשרה. דני רובס הלחין וביצע את השיר "כל כך קרוב, כל כך רחוק": "כל כך קרוב, כל כך רחוק / כל כך רחוק שאפשר לגעת / כל כך רחוק שאסור // לא מצליח לשחרר ולא להיאחז / רוצה להמשיך הלאה ולא יכול / עדיין מתעקש אבל רוצה לוותר / רוצה רק אותה, שום דבר אחר // כל כך קרוב, כל כך רחוק / כל כך רחוק שאפשר לגעת / כל כך רחוק שאסור // מחכה לניצוץ חולם על הרגע, / למגע השפתיים למבט החודר / רוצה עוד רגע, עוד שנייה איתה לפני שייגמר. / והיא תלך בשלה לא מודעת לקיומך // כל כך קרוב, כל כך רחוק."
במלאות שנה לנפילתו, כתבה האחות דנה: "כולם מדברים על ליאור החייל. בשבילי, ליאור הוא קודם כל אח. ולא סתם אח. האח הכי מדהים שרק יכולתי לבקש, האדם הקרוב אליי ביותר. ... למרות שהיה גדול ממני בארבע שנים, ליאור מעולם לא התייחס אליי כאל אחות קטנה. לעתים קרובות היה מציע לי לצאת ביחד עם חבריו, דעתי הייתה חשובה לו תמיד, ובמובנים רבים היינו בלתי ניתנים להפרדה. ... ליאור, אני כל כך אוהבת אותך ומתגעגעת. אמרת לי: 'אל תדאגי', ובאמת, אני כבר לא דואגת. אני יודעת שעכשיו, אתה מוגן לעד..."
כתב רוני ששון, סבא של ליאור: "זהו סרט שאחריתו ידועה מראש / אך את חרבנו לא ולא לא ניטוש / סרט שחווינו לא אחת / אך ראשנו לא יישח ולא ניחת // ... // שלכת אביב נושקת לסתיו / ודם בתוך דם ערובים יחדיו / שמש שוקעת ותריסים מוגפים / ורק שלא תבוא נקישת האימים."
פעולות הנצחה רבות נעשו לזכרו של ליאור. ב-20.9.2004 נערך בחולדה טקס הנצחה ללוחמי ההנדסה הקרבית, ואמו של ליאור הקריאה שיר שכתבה. ב-30.10.2004 נשאה האם דברים בעצרת זיכרון ליצחק רבין במלאות תשע שנים להירצחו. ב-15.3.2005 נערך ערב התרמה גדול בניו יורק, ארצות-הברית, למען חיילי צה"ל ובמעמד זה נשאה האם נאום לזכרו של ליאור. ב-5.4.2005, תאריך הולדתו של ליאור, שודרה בגלי צה"ל כתבה מיוחדת שהעלתה קווים לדמותו. בפברואר 2006 העניק הצייר אורי ליפשיץ למשפחה רישומים של ליאור. ביום הזיכרון באותה שנה יצא לרדיו שירה של האם, "לאהוביי". בבית הספר "אורט טכניקום" נערך טקס הסרת הלוט מעל קיר הנצחה לזכרו של ליאור. ב-30.5.2005, במלאות שנה לנפילתו, הוציאה המשפחה את האלבום "שנה בלעדיו". מדי שנה בחודש מאי מתקיים טורניר הטניס השנתי של "הפועל תל-אביב" הקרוי על שמו של ליאור. במלאות שנתיים לנפילתו, הושק אתר הנצחה לליאור באינטרנט, בכתובת:
http://lior-Vishinsky.com. באתר - סיפור חייו של ליאור, חומר רקע על ציר "פילדלפי" תיאור אסון הנגמ"ש, הספדים, שירים ומכתבים לזכרו, גלריית תמונות מתחנות חייו השונות, קטעי וידאו, כתבות מהעיתונות, פעולות ההנצחה ועוד.
ב-23.6.2006 צוינה הקמתה של "קרן ליאור וישינסקי לקירוב התרבות והאמנות הישראלית לחיילי צה"ל" במופע חגיגי, בהשתתפות מיטב הזמרים והשחקנים של התאטרון הישראלי. בשנת 2006 חילקה הקרן מלגות לשנים-עשר סטודנטים אשר שירתו בצה"ל למטרת לימודים בתחומי התרבות והאמנות. בשנת 2007 הוקמו ספריות בבסיסי יחידת יהל"ם של חיל ההנדסה ובהם בסיס כרם שלום שבו שירת ליאור. בשנת 2008 השתתפה הקרן במימון הבאת אלפי חיילים וחיילי מילואים למחזמר "כנר על הגג" בשיתוף עם צה"ל. ב-28.11.2008 נערך בתאטרון ה"קאמרי" מופע התרמה לקרן על-שם ליאור וישינסקי בהשתתפות אמני ישראל.