אלבום תמונות
בשנת 1946, בשיאו של המאבק המזויין נגד הבריטים, נזקק האצ"ל לכמויות גדולות של נשק, תחמושת וחומרי נפץ. לפיכך הוגברו הפשיטות על מחנות הצבא ותחנות המשטרה ברחבי הארץ, למטרות החרמת נשק. באפריל 1946 תוכנן מבצע החרמה גדול, שנועד להנחית גם מהלומה קשה ליוקרתה של משטרת המנדט. כיעד נבחר מבצר המשטרה ברמת-גן - מבצר טייגרט שהוגן על-ידי כוח בריטי גדול שהיה בכוננות ואייש יום ולילה גם עמדות מקלעים סביב המבצר.
למתכנני הפשיטה היה מידע מדוייק על המבנה וסדרי השמירה, כפי שמסר שוטר יהודי ששירת במשטרה.
הפעולה בוצעה ב-23 באפריל 1946. הכוח התוקף כלל 43 לוחמים שנחלקו ל-5 יחידות משנה. שני כוחות חסימה התמקמו על הכביש הראשי משני עברי המבצר, ובודדו אותו כדי למנוע הגעת תגבורות. הם עצרו מכוניות ואוטובוסים והעמידו אותם לרוחב הכביש. במקביל פעלה יחידה קטנה בתחנת הרכבת בתל-אביב (שהיתה ליד בית הדר) והעלתה את המקום באש, כדי למשוך אליו את הכוחות הבריטיים. במהלך הפעולה נשמטה פצצה מידי הלוחם יצחק בילו, שכדי למנוע מחבריו להיפגע הטיל עצמו על הפצצה ונפצע פצעי מוות.
הכוח העיקרי, שכלל יחידת פריצה והשתלטות ויחידה להוצאת הנשק והטענתו, הגיע אל המשטרה דקות אחדות לאחר שעה 12.00 במשאית צבאית. במשאית היו כתריסר אנשי אצ"ל מחופשים כאסירים ערבים, עליהם "השגיח" משמר של אנשי אצ"ל מחופשים כחיילים במדים, שהובילו כביכול את האסירים למעצר משטרתי.
בעת שנכנסו למבנה, שלפו האסירים ושומריהם אקדחים, לכדו את השוטרים וכלאו אותם. הם השתלטו על תחנת המשטרה. ופרצו את דלת מחסן הנשק במטען חומר נפץ קטן. חוליית הסבלים בפיקודו של דב גרונר נכנסה לפעולה, ובמשך כ-20 דקות הטעינה את המשאית במקלעים, תת-מקלעים, רובים, מדוכות (ררנ"טים) וארגזי תחמושת. בשלב זה גילה המקלען הבריטי שבגג המבצר את המתרחש ופתח באש. ישראל פיינרמן השיב לעברו באש ממקלע ברן, וההטענה נמשכה בחיפויו.
הקשר היהודי שבמבצר הזעיק עזרה במכשיר הקשר, אך כוח התגבורת הבריטי העיקרי, שכלל יחידת משטרה ניידת משרונה, נתקל בפקק התנועה שיצרו אנשי החסימה המערבית ליד קולנוע "רמה", ולא הצליח להגיע ליעד. אולם כוח משטרה שהגיע מפ"ת הצליח לעבור, חסם את הכביש הראשי ופתח באש. אנשי אצ"ל נאלצו להעביר את המשאית הטעונה לרחוב צדדי, כדי להוציאה משדה האש. ההטענה נמשכה עד שהמחסן רוקן כליל, למרות שכמה מהמטעינים נפצעו.
במהלך חילופי האש נהרג המקלען פיינרמן באש שנורתה מן הגג. עם מתן האות, נסוגו יחידת הפריצה ויחידת ההטענה בריצה לעבר המכונית. הם נאלצו לעבור עתה דרך גדר התיל. במהלך הנסיגה נפגע מפקד הפעולה "ראש קבוצה" יעקב זלוטניק מכדור, נפל על גדר התיל ונהרג. עוד 4 לוחמים נפצעו, אך הצליחו להגיע למשאית. נהג המשאית, שנפגע בכדורים בזרועו ובלחיו, הצליח להסיע אותה ולהביאה בשלום אל מסתור שהוכן באחד הפרדסים שבין רמת-גן ורמת-יצחק.
במפקד, שנערך בפרדס, הסתבר כי לבד משני ההרוגים נעדר גם דב גרונר. לימים התברר כי תוך כדי הנסיגה, נזכר שבמחסן המשטרה הושאר ארגז של חומר נפץ, והוא שב לבניין לקחתו. בדרכו חזרה נפגע בכדור בלסתו, וצנח חסר הכרה לתוך תעלה שליד הגדר הצפונית. הבריטים לכדוהו.
דב גרונר היה בן 34 בעת שנפצע. יליד הונגריה שעלה לארץ ב-1940 באוניית המעפילים "סקאריה" של תנועת בית"ר. הצטרף לפלוגת בית"ר בראש-פינה ואחר-כך לאצ"ל. בשנת 1941 התגייס לצבא הבריטי, והיה חייל בחטיבה היהודית הלוחמת. השתחרר ושב לשורות האצ"ל. הפעולה ברמת-גן היתה פעולתו השנייה.
גרונר נותח בביה"ח "הדסה" ואחר הועבר לכלא ירושלים, שם נותח 14 פעמים. ב-1 בינואר 1947 נפתח משפטו בבית-הדין הצבאי בירושלים, ודב גרונר סירב להכיר בסמכות בית-הדין לשפוט אותו. גרונר נידון למוות בתלייה וחי בצל הגרדום 105 יום, תוך גילוי אומץ לב, עמידה למופת, גבורה שקטה והקרבה עילאית, הבריטים הפצירו בגרונר שיבקש חנינה, והבטיחו לו כי אם יחתום על בקשת חנינה - יקבל אותה. אך גרונר סירב להצעה. כל המאמצים שנעשו להמתיק את הדין עלו בתוהו. גם תוכנית לפרוץ לכלא ולשחררו נכשלה.
באפריל 1947 הועבר גרונר עם שלושה חיילי אצ"ל נוספים שנידונו למוות (יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי) מירושלים לכלא עכו. ב-16 באפריל, עם שחר, נתלו הארבעה בזה אחר זה בתא הגרדום כשהם שרים את "התקווה". ארבעת עולה הגרדום הובאו למנוחת עולמים בבית-הקברות העתיק בצפת.
מתוך הספר "בעקבות לוחמים"
מאת ההיסטוריון אריה יצחקי.