סמל בנימין בני כהן ז"ל

"סיפור הקרב" של בני החל הרבה לפני יום הכיפורים. במסגרת שירותו הצבאי שירת בני כאיש חי"ר. הוא עבר קורס מכי"ם , עוסק בהדרכה ולאחר מכן עובר קורס משקי סיור. "את בני פגשתי לראשונה עם הגיוס למלחמת ששת הימים", מספר חברו ליחידה ירוחם. "בין הצעירים במחלקת הסיור היה באותה תקופה, אך דבר זה לא הפריע לו להיות הפעיל ביותר. תמיד דאג לכל צרכי המחלקה. גם שעברנו מלטרון לרמאלה וליריחו וצריכים היינו להסתגל לכל מקום תוך שעות, היה זה בני שדאג לכל".
במלחמת ששת הימים נלחם באיזור שהיה מוכר לו מעבודתו בתיכון על "קרבות לטרון".
"במסגרת שירותו במילואים מאז מלחמת ששת הימים, שירת בני בבקעה וברמה. עם כל עיסוקיו האזרחיים מעולם לא דרש להשתחרר, גם אם הוגשו בקשות כאלו ממקום עבודתו".
במלחמה האחרונה גויסה היחידה בעיצומו של יום הכיפורים ואצה לצפון, לרמת הגולן. בני נטל חלק לאחר קרבות הבלימה, בכניסה למובלעת הסורית. המקומות תל מסחרה, תל מל, תל ענטר, כפר נסאג' וסאבסאב - היו נהירים לו מיד עם הגיענו לאיזור. "כסמל מחלקת הסיור הייתה ידו בכל: בדאגה במקומות לינה שהשתנו בכל שבוע, במזון, בביגוד ואף בצרכי תרבות. קראנו לו "אלוף מקימי האוהלים" כיוון שבכל מקום בו לא יכולנו למצוא מקום שינה נפרד, היה בני דואג מיד לאוהלים גדולים, מארגן צוות ומקים אוהלים על מנת שמחלקת הסיור תוכל לחיות בנוחיות המירבית על אף השלגים, הסופות והקור העז ששרר בחורף באיזור המובלעת. ב3.2.74 משתחררת המחלקה לראשונה לתקופה של חודש ימים, כשבידה קו קריאה לשירות מילואים מיוחד נוסף. "ב 10.3 מתגייס בני שנית הפעם לאזור חדש - "המובלעת של המובלעת" - מזרעת בית ג'אן. איזור זה שהיה רגוע יחסית בתקופת חופשתנו החל לגלות פעילות.
לא ידענו באותה עת כי נקלענו למלחמת התשה על כל השלכותיה. כבר בהגיענו לכפר קידמו אותנו הסורים בהפגזה ראשונה כבדה. המגד החליט שאנו, הסיירים, נמלא תפקיד של קציני תצפית קדמיים. עקב זאת פיזרו אותנו בין המחלקות, שלא היו יחידותינו הקבועות. בני ואני הוצבנו במוצב קדמי מול הכפר מאר-אל-מיר".
"המגד סיפר לי", מוסיפה חנה. "כי המוצב לא היה מבוצר היטב, כיוון שהסורים הפגיזו קשות כל כלי מכני כבד שניסו כוחותינו לקרב למקום. את כל עבודות הביצור נאלצו לעשות לכן בשעות הלילה בעבודת ידיים. הסורים ניצלו אף את הצמחייה וסלעי הבזלת שבמקום כדי להזדחל בחסות החשיכה להתקרב אל חיילנו ולשפר את עמדותיהם. היינו נאלצים להחזיק במוצב בכל מחיר, הסביר לי המגד כיוון שוויתור מצידנו על מוצב קדמי זה היה גורר הזדחלות נוספת של הסורים לשטחנו".
"מיד עם הגיענו", ממשיך חברו, "מרכז בני את עבודות השיפוץ במוצב, עורך כרטיסי טיווחים, תצפיות ומטפל בכל סוגי הנשק במוצב. חטפנו שם הפגזות קשות מדי יום, הפגזות שנמשכו שעות והיו מטווחות היטב. ירדו עלינו פצצות מרגמות 160 מ"מ, כשכל פגז מתיר אחריו חור ענק בקרקע ומעיף לכל עבר תערובת סמיכה של חול, רסיסים ועשן".
"היום הרביעי להיותנו במוצב ה 18.3.74 החל בשקט מפתיע. חלק היה עסוק בתצפיות וחלק עסק בשיפוץ המוצב. בשעה 11.00 הלך בני לעמדת התצפית הקדמית והחשופה ביותר במוצב - "עמדת הקרון".כתצפיתן היה עליו לטווח את מקורות הירי. ב 11.05 נפתחה פתאום אש מנשק קל משני כיוונים על המוצב. האש התחזקה, אש תלולת מסלול ואש ישירה, שהפכה תוך דקות להפגזה כבדה ומדויקת מאוד. כעבור כמה דקות, הופיעה בעמדה שלנו הבחור שהיה עם בני בעמדת התצפית וסיפר: "ברגע שנפתחה עלינו אש, השיב בני באש מהמקלע הכבד. תוך כדי ירי ביקש ממני להפעיל את המרגמה. יריתי, ובני ביקש ממני להמתין עד שיראה היכן נפל הפגז. בני התרומם מתוך העמדה, כדי לצפות במשקפתו לעבר מקורות הירי הסוריים ולכוון את האש שלנו כדי שתהיה אפקטיבית. בו ברגע נפל פגז סורי נוסף ממרגמה 160 מ"מ, ושם קץ לחייו".
החובש שהוזעק אליו למרות ההפגזה הכבדה, יעקב קליין, נהרג גם הוא.