סמל שלום שולה רמפל ז"ל

קורות חיים

בן יצחק וחנה נולד ב- 31.10.1930 ברמת יצחק.

למד וסיים את בית הספר העממי במקום והיה תלמיד מוכשר. הצטיין במקצועות הספרות ובעיקר במוסיקה אותה אהב בכל מאודו. הצטרף אל שורות ההגנה והוא רק בן 14 והשתתף בפעולות רבות בתקופת המחתרת, וכל זאת מבלי שהוריו ידעו על כך. עם פרוץ מלחמת השחרור, גוייס לצבא והשתתף במבצעים רבים ומסוכנים. שולה עבר קורס חבלנים ושמש כסמל במחלקת החבלה בגדודו. אהוב היה על חבריו כמפקד ורע ידע לעודד את אנשיו ולהפיח בהם כח ובטחון. במרצו הרב ובמזגו התוסס. נפל בנגב ליד אימרה בעת פעולת פירוק מוקשים ביום 21.4.49 וכך כתבו עליו חבריו: עם גיוס אנשי החי"ש בא אלינו נער צעיר בלתי מסורק, עיניו נוצצות בברק מוזר וכל מראהו אומר מרץ רב, אך בלתי מרוסן. נראה היה כאילו כל מסגרת צרה בשבילו.

משוכנעים היינו שהנה הגיענו נער שלא על נקלה נוכל להשתלט עליו ולהכניסו לחיי חברה וצבא.

כה חשבנו רק רגעים מספר - ועוד החל בדיבורו השוטף והעליז וריכז סביבו את החבריה והשמחה החלה.

מתחילה היה הליצן שכולם צוחקים להלצותיו. אך עד מהרה הראה כי מרצו רב אולם יש לכוונו לאפיק הנכון. ואכן, כשנשאלה השאלה "מי לחבלנים"? היה הוא הראשון שהתנדב לתפקיד זה. יתכן כי באותו רגע לא חשב כלל על הסיכון הרב שבמקצוע החדש, צעיר מדי היה משיעמיק ויחשוב על כך, ההרפתקה והרצון לנצל את המרץ הרב הם אשר דחפוהו לשם והם אשר שלחוהו לקורס הראשון לחבלה.

מקורס זה חזר שולה חבלן לא במקצועו, כי אם חבלן בנפשו ובדמו, כאשר נשמע קול נוסף במחנה, ידעו כולם: שולה עורך נסיונות בחומר נפץ או במוקש חדש.

מי הוא יצחק רמפל ידעו רק בודדים, אך מי הוא האיש בגדוד שאינו מכיר את שולה החבלן ?

יש להניח מוקשים בשטח האויב ושולה מניחם, יש לפרק מוקשים ושולה מפרקם ואם מזדמן "להרים" גשר בעורף האויב אין מאושר משולה.

בז היה לסכנה ולמוות. ברגעים הקשים ביותר מעודד את חבריו בהלצותיו השנונות ומושכם אחריו דוקא בהופעתו הפשוטה והאמיצה. פעולותיו המרובות, עבודתו המסורה והנסיון הרב שרכש הביאוהו לקורס מדריכי חבלה. הצלחתו בקורס זה היתה כה רבה, עד שמפקדי הקורס החליטו להשאירו כמדריך למחזורים הבאים. אולם שם לא מצא את מקומו. לא בחור כשולה יעסוק בהדרכה עת חבריו יוצאים למבצעים, וכך אם להתבטא "עשה את המות" למפקדי הקורס עד שמילאו רצונו והחזירוהו לחבריו הלוחמים - למחלקת החבלה בגדודו. מאחורי מסווה של אדישות ו"לא איכפת" הסתתר בחור טוב לב עד מאוד, חבר מסור לכל ועוזר נאמן לכל נצרך. את פת לחמו חלק חלק כחלק עם החסרים אותה. שמחת חגו לא היתה שלמה אם לא הביא לביתו מישהו מחבריו אשר חסר היה פינה משפחתית חמה. בשבתו במשלטי הבוץ חלק גם את בגדיו החמים, שמיכותיו למען יחם לחבריו - פיקודיו. שנות הקרבות הוסיפו לו בגרות וחבריו, שרגילים היו להצטופף מסביבו ולהקשיב להלצותיו, התרגשו גם להקיפו על מנת ללמוד מנסיונו. אכזרי הוא הגורל, אכזרי מאד, אחר המלחמה - כששורה ארוכה של קרבות נזקפת על חשבונו - עת עמנו מתחיל בחיים חדשים, חיי שלום ועבודה, נופל שולה על מפתן השלום. עת גרעין ההתישבות בנגב יוצא ממחפרותיו על מנת לבנות את ביתו על פני האדמה ושולה מפנה מוקשים ומכין מקום להתרחבות המשק, מקפח מוקש בוגדני את חייו הצעירים...