מלך בשר ודם
אלוף משנה אריה - אריק - רגב ז"ל
מחשבותיה של המורה להתעמלות, אילנה, לא היו נתונות אותו יום ששי, לתלמידיה דווקא.
היא עמדה במטבח דירתה, בשיכון הצנחנים, בית מספר 1, והיתה טרודה במאפה מטעמים, הערבים לחך בעלה. מצב רוחה היה מרומם, ובקוצר רוח ציפתה לשעת אחר הצהרים, בה אמור היה בעלה, אריק, להגיע הביתה.
לרגע זקפה ראשה והציצה מבעד לחלון המטבח. מכונית "לארק" מוכרת לה, הגיעה ועצרה ברחבה שליד הבית. אילנה זיהתה את המכונית ולרגע קט תמהה מה הביא בשעת-לפני-צהרים זו את קצין הצנחנים הראשי לביתה?
אילנה ניגשה לדלת ופתחה אותה עוד בטרם הספיק האורח לצלצל בפעמון.
החוש השישי שבה גילה לה את פשר הביקור הבלתי צפוי:
"אילנה, אריק נהרג", אמר.
"עשרים וארבע שעות ביממה הייתי חרדה לצלצולי הטלפון שלו. לבי אמר לי שיום אחד יהיה על הקו מישהו אחר", השיבה לאורח הבלתי קרוא.
עד מהרה המתה רחבת הבית מכלי רכב. הבכירים במפקדי צה"ל, הגיעו למקום בזה אחר זה. שחוחי קומה, נכנסו לבית, ולחצו את ידה. אימת העצב פשטה בחדר האורחים ואילנה, שהידיעה באה עליה כרעם ביום בהיר, בכתה בתוככי נפשה פנימה.
בשעת צהרים עשה בנם של אילנה ואריק, שרון בן ה-11, את דרכו מקייטנת הקיץ הביתה, גם הוא, כאמו, המתין לשעה בה "חוזר אבא הביתה". משנתקל בתכונה הבלתי רגילה בביתו, חש כי משהו יוצא דופן אירע.
"אמא", שאל שרון, "קרה משהו?"
אמא-אילנה: "כן".
שרון: "מה קרה לאבא?"
מששמע את הבשורה המרה - פרץ בזעקת אימים.
התייתם בן רגע.
והוא איננו היחיד.
אלוף-משנה אריה רגב, (בפי כל: אריק); מפקדה של ביקעת הירדן, נפל במירדף.
הטלפון, הניצב בפרוזדור המעבר מחדר האורחים לחדרים האחרים, לא חדל מלצלצל. היו אלה צלצולים חורקים, צורמי אוזן. לא חדל מלצלצל. צלצוליו צרמו את האוזן, דמו לחריקה חנוקה.
קרובים, מכרים, ידידים, התקשרו; הם אינם מאמינים.
ואילנה - "לני" כפי שאהב לכנותה - עמדה בתווך ואף היא לא מאמינה.
כי הרי רק תמול-שלשום אירע הדבר.