אלבום תמונות
כמעט ערב עכשיו. הזמן הדמדומי שלפני שקיעתה המוחלטת של השמש. סיומו של יום.
איך לכתוב לך? איך לכתוב בידיעה שלעולם לא אקבל תשובה? בידיעה שרק לפני רקע יכולתי לקפל את המכתב, לשימו במעטפה ולהניחו על השולחן בחדרך? או לומר בעל-פה?
המכתב הזה לא נכתב לפני רגע, ולא ניתנה לי ההזדמנות להיפרד ממך, לומר "דרך צלחה", לומר "אהבתי", לומר שלגעגועיי אין תיאור מילולי הולם, אז כנראה שזה מכתב פרידה.
קשה לתאר אובדן של משהוא כל כך מובן מאליו. תמיד היית אחי. כל חיי כמעט. לפעמים כששואלים אותי, אני אומרת "אח שלי נהרג בתאונת דרכים" כאילו הלכת רגע לשרותים או לשטוף פנים ותיכף תחזור משם. התחזור?
קיץ עכשיו, הידעת? השמש בוהקת כל יום במלוא כוחה והגפנים בצידי הדרכים בורקים בירוק מלא שאופייני רק להם כשמענפיהם משתלשלים האשכולות במאותיהם, ויש עץ אחד, שאיני יודעת את שמו, שפתאום, בשבוע שעבר כך נדמה לי, התמלא באלפים של הפרחים הכי צהובים שראיתי מעודי.
יש כל כך הרבה דברים שרציתי לומר. לומר שאתה חסר לי כאילו כרת לי מישהוא חלק ניכר מהריאות והשאיר אותי נושמת רק בקושי, שחסרות לי השיחות בינינו, שחסרים לי מבטי התוכחה, האושר, אי ההבנה. חסר לי שתבוא ותשאל "יש לך אולי משהו לתת לי ללבוש ליום שישי?", "כן" הייתי אומרת ומיד היית נכנס לחדר ויוצא כדי לשאול אותי איך אתה נראה. "מצויין" הייתי עונה, והיית הולך לך לדרכך. הדברים הקטנים.
הפכתי להיות בן אדם שבוכה. מאדם ששמר כל חייו את כאבו עמוק בפנים, לאדם שכבר לא יכול עוד להכיל בתוכו את הכעס, את העצב, את האהבה.
אחד החלומות המדהימים ביותר שחלמתי בחיי היה עליך. יותר נכון, איתך. פתאום הופעת שם, ללא התראה מוקדמת ונתת לי את האפשרות לראות, לחבק ולבכות איתך. לפתע היתה לי האפשרות להיפרד, היכולת להיפרד. תודה.
החיים הם דבר מופלא, והם ממשיכים להתקיים לצד מותך, ומותך מתקיים בתוך חיי כחלק בלתי נפרד ממני, כמו גם חייך.
אסיים כאן לבינתיים, בתקווה שעוד ניפגש, במחשבות או בחלומות או שוב בילדותנו.
היה שלום, אחי.
תמיד, מיכל