קורות חיים
לזכר עו"ד לאה מור עדין ז"ל (לבית זבלודוביץ)
אישתי, לאה, לילי, בפינו, ליליקה, בפי סבתה – "נונה", נולדה בתאריך 16/3/1952, בבי"ח "עין גדי" אשר היה בתל-אביב הקטנה של אז. אמא-איבט, הורתה, רואה אותה עד היום בחלומותיה, כתינוקת יפהפיה וחייכנית – כך כל בוקר לכשהיא מתעוררת.
לילי למדה בבית הספר העממי "יהודה הלוי" ברחוב אוליפנט בת"א. כל ידידיה וחברותיה זוכרים אותה כבדרנית אולטימטיבית וככזו שששה לעזור בחיוך ובקלות. לעת שסיימה את העממי, המחנכת – אהודה תמרי, הייתה הראשונה להמליץ להוריה ולה ללמוד ולהפוך לעורך דין. הנתונים שלה לכך נבטו כבר אז.
התחביבים שלה בידור החברים והחברות, שהיו מתקבצים סביבה לשמוע בדיחות ופיקנטריה. בהשפעת סבתה, אשר התגוררה באותה דירה עימם, אהבה לרקום ולהכין עבודות אומנות. גם אבא נחמן תרם את כשרונו היצירתי, אף כי לדרגת נגר לא הגיעה - ידיה היו ענוגות מדי לכך.
הסבא לייזר, שהיה קורא לה "קוקליקה", ומדבר איתה בספניולית-לדינו, אהבה ללא מצרים, היא הייתה נכדתו הראשונה, לאחר השואה ובבת עינו. לכשנפטר בשיבה טובה, לילי כתבה עליו כתבה כה מרשימה, עד כי מוריה בבית הספר החליטו שהוא נושא כה חינוכי ותלוה למשך חודשים כתצוגה במסדרון בית הספר.
בתיכון - אז נקרא "גימנסיה הרצליה", לילי למדה במגמה הדו-לשונית. כבר אז לשונה השלוחה "הפילה חללים" את כל שומעיה, עד כדי כך שהמורה ד"ר וייזר היה קורא לה - "הבת שלי"... כלשונה גם כתיבתה. כתב ידה היה ממלא דפים בכתיב זורם, קריא, מעניין, מרתק, אותיות מחוברות, מילים ומשפטים שוטפים שצף קצף, כמו שפתה המדוברת.
בצבא שרתה קל"ב בקריה, במשרד הביטחון. שם העריכו את כושר הדיבור שלה באנגלית, אשר יחד עם השרמנטיות הטבעית שלה, גרמו לכך ששובצה בתפקיד של מתורגמנית לאורחי משרד הביטחון וכמלווה נחוצה להראות לתיירים אלו את נופי הארץ ואתריה. היות וכה אהודה הייתה על מפקדיה במשרד הביטחון, המשיכה לעבוד שם לאחר שחרורה משרות סדיר בצה"ל. אולם כעת כאזרחית. ביום עבדה עם משלחות הרכש של משרד הביטחון ואחר הצהריים ובערבים למדה משפטים באוניברסיטת תל-אביב.
ליל ואני הכרנו בשנה האחרונה ללימודיה. הפגישה הראשונה הייתה מרתקת עבור שנינו. צעדנו על שפת הים, בין הרצליה לת"א ולא הפסקנו לדבר. הכימיה בינינו פעלה והובילה לנישואין כעבור 10 חדשי חברות לוהטים – נישאנו במלון אכדיה בתאריך 30/6/1977.
תוך כדי התמחות בבית המשפט בת"א, הקמנו והרחבנו את משפחתינו. נולד עדי הבכור המקסים ומיד אחריו אלון הטוב והחייכן.
עם עבר כשלה במשרד הביטחון, לא היו ללילי קשיים מיוחדים להתגייס לכוחות המשטרה. היא קבלה הודות לתואר עורך-הדין שלה מעמד מקצועי ודרגה תואמת. היא שרתה במרחב דן ברמת גן. תפקידה – קצינת רישוי עסקים, תחת הממ"ר לושי, אשר העריך את מוחה החריף ואת חריצותה. לשונה החדה, האופי החזק והחברותי שלה סייעו רבות בכדי לפתור מצוקות של בעלי עסקים, בצורה אנושית ובאופן כזה שסיפק את הרשויות.
זכורה לי פרשת רישוי סככות למכירת תותים ופירות של משפחת סולטנה. הדוכנים שלהם בכניסה לרמת השרון, יצרו פקקים על שפת הכביש הצר והעמוס. אף אחד לא רצה לתת להם רישיון לעסק, אך לילי, התעמתה איתם. משפחת סולטנה, משפחה של אסירים משוחררים שרצו להשתקם. לילי בשפתה השנונה, עם חיוך ומתק שפתיים, תוך כדי קידום תהליכים בירוקרטים שונים, גרמה להם, לקשוחים, לסלול חניון, לבנות סככות יציבות ובלתי מסוכנות. הם, שוקמו – הציבור יצא נשכר עד עצם היום הזה. היא והמשטרה עשו את שלהם לתפארת.
היו עוד רבים שהעריכו אותה. כל הסובבים במרחב דן. לא אמנה שמות כי היו רבים, והשנים השכיחו...
אחרי שנתיים של שרות במשטרה, כאשר התחלנו להרגיש את הכיף לשרת בגוף איתן ומפנק כמו משטרת ישראל, קרה האסון. אובחן אצל לילי סרטן השד. בום!! שנה וחצי של כאבים, תופת, ייסורים, טיפולים, תמיד עם תקווה. לילי המשיכה לעבוד ולהופיע במשרדה, בבתי משפט. אף אחד מהקולגות לא ידע מה יש לה. היא אמרה לשואלים: "יש לי קוצר נשימה...". בבית היא הייתה מתעלפת ומתייסרת. כדורים. הקרנות. כימותרפיה... כריתה...ו-...השירים שהיינו שרים יחד עם הבנים, לפני שכבם לישון, הפכו נדירים יותר ויותר...
בסוף פברואר 1985, לילי נפטרה, בדמי חיה, אפילו לא מלאו לה שלושים ושלושה אביבים. באביב נקטף הפרח.
למה?!
כי היא הצטיינה בכל. כולם אהבוה. מעל לכולם אהב אותה אלוהים. והוא אלוהים, לקח אותה אליו, כי היא הייתה פרח!
אנו, משפחתה, מניחים פרחים על קברה, בבית הקברות הצבאי בקרית שאול זה 23 שנים. בכל ביקור, אני מציג בפניה את פירותינו, עדי ואלון, אשר בגרו ברבות השנים. סיימו תארים באוניברסיטת תל-אביב-כמוה. אני גאה בהם! השארת לי אותם בגיל 5 ו-6 שנים, פעוטות רכים.
מה שהקנית להם בשנים המוקדמות הללו, היה דשן פורה. הם הלכו בדרכך, מושפעים מאופייך ותכונותיך. כעת הם ארזים העומדים בפני צעד חשוב בחייהם – הקמת משפחות.
צר לי וכואב לכולנו שאת לא נוכחת פיסית בכל זה. אולם בליבותינו את נוכחת יום יום. התמונות הרבות שצלמנו אז מאפשרות לנו להעצים את הזיכרונות הנפלאים.
(כתב בעלה – אלכס מור עדין, 30/10/2007)