נראה כאילו אנחנו לא יודעים לזכור את הדברים שאינם ביום יום, את הלוחמים שנפלו בעבר.
אנחנו בורחים מטכסים ומכל דבר, שנראה לנו כאילו הוא חיצוני יותר משיש בו תוכן... הזכרון הוא פנימי...
הייתי רוצה לספר על עודד, שהיה לוחם וקצין ומפקד ביחידה ואני מרגיש מועקה, כאילו המילים
אינן הולמות את עודד, שכמוני לא אהב התכנסויות גדולות ולא אהב לאמר את הדברים, אלא אהב לעשותם.
אנחנו באים לכאן עם רצון כביר, כאילו המולדת כולה על כתפינו הצעירות וכמעט כולנו הולכים
כעבור מספר שנים, עייפים יותר, חולמים פחות...
... עודד נשאר כאן תמיד. מעטים מאתנו, עודד וחבריו, נשארים כאן ביחידה תמיד, תמיד צעירים
וחולמים, לא מותשים, למרות שהשנים חולפות...
המקום הזה, שהים נשקף ממנו, והעבר שכאילו קיים בו כעת, לא קיים בשבילנו בשגרה. אנחנו
עולים אליו לרגל, מספר פעמים בשנה.
חיי יחידה אינם רק הווה, הפאר והיופי שייכים לזמנים אחרים, ההווה הוא תמיד מפרך וחסר ברק,
שהרי אנחנו בורחים מן הטכסיות!
ומסורת היחידה שלנו היא מפוארת...
... מסכת קרבות, שמחות ועצב, והמסכת כולה היא סיפור על אנשים לוחמים... השמחה והעצב,
הנצחונות ןהכשלונות, הם האנשים הנמצאים בחדר הזה, אשר קיימים כאן תמיד, ולא ילכו עוד...
עודד היה כולו ביחידה, כלוחם, כחבר, כמפקד, כאדם שלם. בחייו ישאר אתנו ביחידה גם לאחר
מותו. בחדר הזה, המשקיף אל הים.
ואנו נעלה לרגל בכל יום, חג ומועד, לאחר כל קרב, לאחר נצחון ולאחר כשלון, כדי למסור דין
וחשבון בפני עודד וחבריו, אשר להם אנו חייבים הכל!
עמי
מפקד