אני שבורה מאז שנכדי האהוב שמואל ז"ל נספה בחטף ובצורה כה אכזרית בעלומיו. למרות הכל אני אוזרת כוח וגבורה כדי לתאר את מעלותיו. הוא היה ילד טוב, חוץ מענייני אכילה. הגננת בגן תמיד הראתה לי את עבודות הפלסטיק ששמוליק עושה; אוירון או אניה. הוא אהב לעשות את הדגמים האלה.
ידעתי ששמוליק אוהב אותי וקשור אלי בכל נימי נפשו. בתקופה בה התחיל ללמוד תורה, היה מאוד נלהב. יום אחד חזר הביתה נרגש ופנה אלי: סבתא למדתי היום סיפור - לאיש אחד היו שתי נשים, לאחת היו ילדים, ולשניה חנה, לא היו ילדים. האמא של הילדים היתה ממררת את חייה של חנה. היתה שואלת אותה תמיד בעוקצנות: מה קנית לילד הבכור ומה הבאת לצעיר ממנו. העקיצות האלה גרמו לחנה הרבה יסורים. יום אחד, בלב שבור, הלכה לבית המקדש ופנתה בתחנונים לאלוהים שבשמיים. תפילה זו שזעקה נתקבלה ובאותה שנה ילדה בן וקראו לו שמואל, והוא היה אחר כך נביא בישראל.
הרבה נחת היתה לי לשמוע את שמוליק מספר מסיפורי המקרא. הלואי ותהיה כמו שמואל הנביא הייתי אומרת לו. הרבה מעלות היו לו לשמוליק, גם אם קשה לפרט אותן עכשיו. הוא עבר לא לפני הרבה זמן קורס ביחידתו. פעם הגיע הביתה מאוחר מאוד בלילה ואני חיכיתי לו ערה. הוא אמר לי: "סתבא כל העולם ישן ורק את ערה." הוא היה מאוד שמח לראות אותי מחכה לו בכליון עיניים, למרות שידע שאינני מרוצה מהשרות הצבאי הקשה שהעמיס על עצמו. מי יודע אולי יכול היה עוד לחיות...
בפעם האחרונה שנפרדנו היה עצוב מאוד ודמעות היו בעיניו כי אמו חולה היתה. אני לא יכולה לשכוח ותמיד אזכור אותך. הרבה יותר "טוב" ראוי היית לקבל בעולם אכזר זה שמוליק נכדי היקר.
אלה הדברים שחושבת בלב שבור הסבתא שלך, חנה אברמוביץ, שלא תשכחך לעד.