אלבום תמונות
רביבים, 24.12.47
לאבא, אמא ודדי - שלום.
היום הגיעה השיירה לאחר שבוע וחצי של ניתוק ועמה הגיעו אף מכתבכם. האוטו שלנו שורין וכנראה שמעכשיו יהיה הסדר של התנועה ורציפותה.
רזיאל היה כאן במשך שבוע וחצי, מאז האסון. הקבוצה שלו נמצאת כעת בגבולות והיום חזר אף הוא לשם. הוא כתב מכתב קצר והבטיחני שבבואו לגבולות יכתוב לכם בהרחבה. שהותו כאן בודאי הוסיפה לו ועודדה אותו לאחר "הקרב הראשון".
היום קבלנו תוספת אנשים וזה מאפשר לנו לשחרר את האנשים לעבודה, לאחר שהיו כפותים במשך למעלה משבוע לעמדות. מיותר הוא להוסיף על חשיבותה של תוספת זו משאר הבחינות.
באחור זמן עמדו על הסכנות הצפויות וארגנו את הכל לעמידה בפניהן. המהלומה שירדה בנפול ארבעת חברינו - הטביעה את חותמה קשה בכל אחד ואחד. וקשה היא במיוחד ההרגשה שהיו אלה קורבנות חינם - קורבנות חוסר כוננותם של המוסדות. רק לאחר הקטל הנורא עמדו על הסכנה ואף זז משהו.
נכנסנו לתקופה שדומה בכל לראשית המאורעות שעברו - שוב מסגלים עצמנו לעמידה בעמדות ובתוך הגדר ומפקירים את המרחב. וכל זה משום שעודנו בודדים ומעטים. רגש שהנקמה בוער בנו אך גם השכל אומר: לא להיות "מוסריים" מדי. אני מקווה כי עוד יסכימו אתנו שאת הכפרים ותחנות המשטרה המשמשות קינים למרצחים יש למחות מתחת לפני השמים. הלואי ולא יאחרו!
הרבה עתונים לא קראתי בזמן האחרון אך מן המעט שסקרתי ניתן כבר להבין, ובבהירות יתר, מהו התפקיד הפובוקטיבי שאותו ממלאים האנגלים. הם שונאינו ומכשילנו וטרם עשו את הצעד האחרון כלפינו. מה נלעגים דברי ויצמן שקורא אותנו להבלגה ולידידות כלפי האנגלים!
אריה, ראובנצ'יק ואורי נהרגו בתוך הקמפ של עסלוג' ע"י המשטרה ושאר מרצחים שתפסו עמדות בתוך הקמפ. לפני כן ביקשו ממפקד הקמפ כי ילוה אותם עד למוצאי המחנה ובזה יבטיחם. אך הוא סרב באומרו שהם "בטוחים בתוך מחנהו". לעיניו נרצחו ולעיניו נשדדו רוביהם. המשטרה הבריטית הגיעה אלינו אחרי שעה וסרבה לקחת אתה את רחל'ה לטפל באורי שעוד היה בחיים. הסרג'נט הבריטי טען שנמצא לידו רופא. אח"כ נודע לנו שהוא היה מופקד לעזרתם הראשונה של מרצחיו - השוטרים הערבים.
המשטרה סרבה אפילו להחזיר את גופות הנרצחים והם נקברו בבית אשל - לא ניתן לנו לגמול להם את החסד האחרון.
כעת, כאשר יש סכנה שאנחנו "נשליט קצת סדר בסביבה" מסתובבים כאן הטורים המשורינים ומטוסי הסיור והם מושיטים עזרה ושומרים על החוק והסדר לפי המסורת של השלטון הבריטי בא"י.
הכל כאן כהמומים. לא הרגשנו ולא ידענו כי המות יפגע בנו. אין אנו משיגים את גודל האבדה וקשה ההכרה כי נתדלדלו השורות מן הטובים שבחבורה. הרבה נתחשל באופים של האנשים בימים אלה. ישנה זהירות, דריכות, משמעת ונכונות לכל. והמחשבה העיקרית וראש המאויים הוא: לקלוע, ולקלוע היטב.
העיקר הוא שלא תושבת עבודת הבניין - כי יוחל בהקמת הנקודה יועבר קו המים לנקודה החדשה, יוכשר השטח החדש ואף הברכה תתוקן כראוי.
גם רזיאל וגם רחל'ה ואני מצאנו עדוד בדבריכם כי אתם עמנו. הדאגה מובנת וגם אנו כאן דואגים לא אחת לקרוב, ולסתם חבר שיוצאים ו"צריכים לחזור". אבל זהו הוי הימים ואין מנוס ממנה, מן הדאגה, כל עוד איננו נוהגים כבת יענה.
מכתבי בודאי יתעכבו לא פעם. הדרכים משובשות והדרך אורכת ימים. אך אל נא יוסיף זה דאגה בלבכם. כי מכתבי, גם אם יאחר - בוא יבוא.
נשיקות לסבא ולכולכם
מעמי ורחל'ה
ועוד: וזה רק לאמא: הסבירי נא לאבא שזקנים כמוהו לא צריכים היום בצבא העברי ואם באמת הרגל איננה כואבת לו - הגיע הזמן שיהנה משתי רגלים בריאות.
הנ"ל
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח