תפריט נגישות

חייל שלמה טבצ'ניק, שלום בן יוסף ז"ל

עדותם של המשתתפים בפעולה: שלום ז'ורבין ואברהם שיין

אלבום תמונות

כבסיס לתוכנית התגובה, שימשה לשלושה תוכניתה של מפקדת הסניף להתקיף את האוטובוס הערבי באחד מקטעי הכביש שבין ראש-פינה לצפת. "החלטנו לבצע אותה פעולה אשר תוכננה ע"י המפקדה", מעיד ש' ז'ורבין, "אולם נאלצנו לצמצם אותה משום שמספרנו היה קטן ולא הצלחנו להוציא ממחסן הנשק אלא רימון, אקדח פרבלום ומאוזר". בכלי נשק אלה, שנלקחו ללא רשות ממחסן הסניף המקומי של הארגון, יצאו השלושה, ביום 21.4 בשעה שלוש לפנות בוקר לפעולתם.
ממשיך אברהם שיין:
"יצאנו להתקיף את האוטובוס הערבי ביום 21.4.38. מראש פינה יצאנו בשעה מוקדמת, בחמש בבוקר, משום שהאמנו שאחרי ביצוע הפעולה יוכל כל אחד מאיתנו לחזור לעבודתו בלי שחסרונו יורגש. לפעולה קדם תכנון של שבועות אחדים. עקבנו אחרי תנועת המכוניות, ובצאתנו קיווינו שכבר לפני שעה תשע בבוקר נהיה בעבודה.
כמקום הפעולה בחרנו בקטע הכביש שבין ראש-פינה לצפת, בעיקול החד שבין המושבה. לשם הגענו בשעה 05:30, קודם שהתחילה התנועה בדרכים. ידענו כי האוטובוס צריך להגיע בין השעות 08:00-07:30. חיכינו. ממקום המארב ראינו את הקטע הסופי של הדרך שהובילה מטבריה לראש-פינה, אבל ההר הסתיר מפנינו את המכוניות הבאות מראש-פינה עד שהן מגיעות לעיקול. והנה ראינו מרחוק את האוטובוס הערבי המתקרב אל המושבה. בחרנו במיוחד אוטובוס זה כי ידענו שאנשי הכנופיות הערביות, בני צפת, היו יוצאים אל ההרים להתקפות, ממשיכים אח"כ בדרכם לטבריה, וחוזרים עם בוקר אל בתיהם בצפת. על פי תוכניתנו נקבע כי שלום ז'ורבין ואני נתקיף את האוטובוס ביריות אקדחים ובן יוסף יזרוק רימון.
ההתפוצצות תהרוס את כל המנוע וכך יתגלגל האוטובוס לתהום עם נוסעיו.
שמענו את טרטור האוטובוס המתקרב והגברנו את דריכותנו. שלמה הכין את הרימון לפעולה. הנה לפתע ראו עיני מונית יהודית מתקרבת, עוברת בינינו לבין האוטובוס הערבי. בדקה האחרונה עלה בידו של שלמה לעכב את מגע הגפרור בפתיל. המונית היהודית והאוטובוס יצאו מטווח ראייתנו. לא ידענו מה לעשות: לחזור לפלוגה או להמתין לאוטובוס היורד מצפת בשעה 13:30 אחר הצהריים. ברור היה לנו, כי הסיכויים להצלחת הפעולה בשעת הירידה פחותים מאלה שבבוקר, אבל חששנו שאם יורגש שובנו אל הפלוגה יחליש הדבר את דורשי פעולת התגובה. החלטנו אפוא להישאר, למרות שלא הייתה לנו צידה מספקת למארב. היה זה חמסין ראשון בשנה, והישיבה במארב הייתה קשה מאוד, אבל המתנו בסבלנות. עם בוא האוטובוס הערבי ירינו בו ובן יוסף זרק את הרימון. הרימון לא התפוצץ והאוטובוס המשיך בדרכו כשמתוכו בוקעות צעקות הנוסעים. מיהרנו להתחמק מן המקום, עברנו בריצה את ההר, ירדנו ונכנסנו לתוך חורבה עזובה. מיד לאחר שנכנסנו לשם שמענו צעדי איש מתקרב. שלום ושלמה נשארו בפנים ואני יצאתי לראות מי בא.
הכרתי את השוטר היהודי, מזרחי. כשראה אותי, שאל: 'מה מעשיך כאן?'
אמרתי לו כי שמענו שעומד להיערך חיפוש ולכן הבאנו עולים בלתי לגאליים לכאן. הוא ענה: 'הישארו כאן ואני אלך להגיד כי אין פה אף אחד', והלך.
החורבה הייתה ללא חלונות והיו בה כוכים במקומות שנועדו לחלונות. כל אחד התחבא באחד הכוכים, מתוך תקווה שגם אם ייכנס מישהו במקרה לחורבה לא יבחין בנו. שלום ז'ורבין היה הקרוב ביותר לדלת, ואחריו שלמה. אני הייתי הרחוק ביותר. במקום עמידתי שררה אפלה גמורה. כך עמדנו ללא אומר ודברים והנה שמענו את מזרחי אומר בערבית 'הדא הון' (זה כאן). נשמעו גם צעדי אנשים. פתאום ראיתי את שלום מוצא ע"י שוטרים אחדים. אח"כ שמעתי את שאלתו של האנגלי: 'יש עוד?' קולו של שלום: 'יספיק לך אחד', ותשובתו של מזרחי: 'שתוק נבל!' לאנגלי אמר מזרחי: 'יש עוד'.
ראיתי איך מוציאים את שלמה. אח"כ יצאתי אני, ראיתי לפני שוטר אנגלי אחד, שלושה שוטרים ערביים ושלושה יהודיים.
הובלנו כבולים לראש-פינה, משם לצפת, ואח"כ לעכו. כל הזמן היינו נתונים לשמירה קפדנית, כבולים בידינו וברגלינו. כפי שאמרו לנו השוטרים - לא רצו להשאיר אותנו בראש-פינה או בצפת שמא נברח, והעבירונו לבית הסוהר המרכזי בעכו".

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה