סמל אבשלום אליהו חביב ז"ל

1. אבשלום חביב (ליבליך) (18 ביוני 1926 – 29 ביולי 1947), מעולי הגרדום. חבר מחתרת האצ"ל שנתפס על ידי הבריטים במבצע הפריצה לכלא עכו והוצא להורג.

2. ילדות ונעורים
אבשלום חביב נולד ב-ו' בתמוז תרפ"ו, 18 ביוני 1926, בחיפה, בן לרבקה ואליעזר. אביו היה סוחר ידוע. אבשלום גדל וקיבל את חינוכו בירושלים והתגורר עם משפחתו ברחוב שטראוס. בצעירותו למד בבית הספר "תחכמוני" ובהיותו תלמיד בתיכון בבית הכרם התקרב אל הרעיונות הלאומיים. בחיבוריו בבית הספר הביע את דעותיו על הגשמת הציונות ומדיניות ממשלת המנדט. בחיבור שנקרא "שאיפותיו של נער עברי" כתב בין היתר:
שאיפתי היא: שפה אחת תשלוט בארץ, לא גרמנית, לא יידיש ידברו בארץ ישראל, כי אם את שפת התנ"ך, את שפת העם העברי הקדמוני. שאיפתי היא לעליית כל עם ישראל לארץ ישראל והם שיתיישבו כאן משני עברי הירדן, והארץ שהובטחה לנו על ידי האנגלים תהיה אך ורק שלנו. בזמן המקווה הזה תהיה כאן מדינה עברית ככל המדינות. אמן, כן יהיה רצון!
3
. פעילותו במחתרת
בגיל 16 הצטרף למחתרת האצ"ל, וקיבל על עצמו את הכינוי המחתרתי "אפרים". השתתף חביב בניסיון האצ"ל לשחרור אסירי מחתרת מבית הסוהר המרכזי בירושלים ששכן במגרש הרוסים. אחת הפעולות בהן בלט הייתה פיצוץ "מועדון גולדשמיט" שהתקיימה ב-1 במרץ 1947. היה זה יום שבת, ואבשלום שהיה מסורתי אדוק עזב את בית הכנסת בזמן התפילה. פעולתו האחרונה הייתה פיקודו על עמדת חסימה שפיזרה מוקשים במבצע הפריצה לכלא עכו ב-4 במאי. במהלכה נשבה עם ארבעה לוחמי אצ"ל נוספים לאחר שאזלה התחמושת בעמדתם. היו אלה מאיר נקר, יעקב וייס, אמנון מיכאלוב ומנחם אוסטרוביץ.

4. מהלך המשפט וגזר הדין
(א) המשפט החל ביום רביעי, 28 במאי 1947, וזאת לאחר שנדחה ביומיים בשל מחלה של יעקב וייס. הנאשמים קיבלו את חברי בית הדין בשירת "התקווה". עורכי הדין נעמדו בעת השירה, וננזפו לאחר מכן על ידי אב בית הדין בכך שתרמו לביזיון בית המשפט. אבשלום ביקש לקרוא הצהרה במקום תשובה לשאלת השופט, והוסה על ידי נשיא בית הדין כי עליו לענות לשאלות ולא להקריא הצהרות. אבשלום קם ושאל את אחד העדים, חייל בריטי אשר נכח במעצרו: "האם תוכל להסביר לי במדויק למה התכוונת כשאמרת לי 'תאי הגזים הם משחק לעומת מה שצפוי לכם בארץ ישראל' ?".
(ב) המשפט נמשך 14 יום. 35 עדים זומנו, ואזי הגיעה שעת צד הסנגוריה. הנאשמים אשר מלכתחילה התנגדו לסמכות בית המשפט לדון אותם, התנגדו גם לקיום הליכי הגנה. עם זאת הכין כל אחד הצהרה ארוכה ובה דברים נגד שלטון העריצות הבריטי. את הצהרותיהם נשאו הנאשמים ב-10 ביוני 1947. בהצהרתו השווה אבשלום בין המרד האירי בבריטניה לבין המאבק המחתרתי בארץ ישראל. את נאומו סיים כך: ...אתם, שגאוותכם הנפסדת העבירה אתכם על דעתכם, מה לכם ולנפש האדם החופשי המוכן לסכן את חייו ואף להקריב את חייו למען החירות?... תמהים אתם: כיצד זה אירע שהיהודים הללו שחשבנום לפחדנים, שהיו לקורבן שחיטות במשך דורות, התקוממו נגד שלטוננו, נלחמים בצבאותינו ואף שמים לאל את פקודותינו, ובעומדם בצל המוות, בזים למוות?... והרי הדבר פשוט יותר משנדמה לכם. בשתיים יוצבה דמותו החיונית של דורנו: על ידי אדמת המולדת ועל ידי האסון בגולה. אדמת המולדת היא שייחדה אותנו, היא שנתנה כוח לשרידינו, אומץ לליבנו ואמונה בעתידנו...היא שהחזירה לנו את מסורת הגבורה של המכבים ובר כוכבא, ומצד שני אסון ללא דוגמה בגולה. הוא למדנו, כי אנו עומדים במערכה לא רק על חירותנו, כי עם על עצם קיומנו... הוא שלמדנו כי אם לא נלחם - נושמד, והוא שנטל מכל אחד ואחת מאיתנו את הפחד. בכל הארץ עומדים בפניכם אנשים שאינם מפחדים עוד. כי מפני מה יפחדו? מפני מוות יפחדו בני עם שמיליוני בניו הומתו בליל בלהות אחד, ללא טעם וללא תכלית; בזוכרנו את אחינו המושמדים - שופע ליבנו אושר על שניתן לנו לא להיות נרמסים כמותם, על שנפלה בחלקנו הזכות הקדושה להילחם למען ארצנו, לחיות על אדמת מולדתנו, לכתוב פרק של גבורה ולהשאיר צוואה, לא של פחדנות וטבח, כי אם של אומץ ומלחמת חירות, לדורות הבאים... ואף זאת בוודאי לא תבינו, כאשר אנוכי, איש עברי צעיר, העומד בפני איום מחומש ברצח, אשא את ליבי אל אלוהי שבשמים, ואתן שבח והודיה על הזכות שנתן לי לסבול עבור ארצי ועמי ואומר בכל ישותי: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!
(ג) קרוב לשעתיים ארכה ההתייעצות על פסק הדין. מקץ השעתיים נכנס נשיא ביה"ד לאולם כשלראשו כובע אדום, סימן לפסקי דין מוות. הנשיא הודיע כי השלושה, מאיר נקר, יעקב וייס ואבשלום חביב, נידונים "לתליה עד שתצא נשמתם".
(ד) את זמנם בתא הנידונים העבירו השלושה בלימודים וקריאת תהילים. כשהיה מבקרם רב האסירים אריה לוין היו מקבלים בשמחה את פניו ומבקשים כי ימסור שמצב רוחם איתן. ב-8 ביולי בשעה 01:00 אישר מפקד הצבא את פסק הדין. בהמשך האצ"ל חטף שני סרג'נטים בריטיים כבני ערובה, ואיים כי אם ימומש גזר הדין, ייתלו הסרג'נטים בבחינת "עין תחת עין".

5. עלייתם לגרדום
(א) בערב של יום ב', 28 ביולי, שמעו אסירי הכלא בעכו את שירת "התקווה" בוקעת מכיוון תא הנידונים למוות. מיד נפוצה השמועה כי הודיעו לנידונים שבאותו לילה תתבצע תלייתם. כל הלילה שרו השלושה את שירי המחתרות והמרד. בשעה 02:00 הגיע אליהם הרב הראשי הספרדי לחיפה, נסים אוחנה. הוא שהה איתם כרבע שעה כדי לעודדם, אך למעשה הם שעודדו אותו. אמנון מיכאלוב, שנשפט עימם והיה בכלא עכו אותה עת מסר בעדותו הכתובה: הם קראו אלינו: 'אל דאגה. לא נבייש. התעודדו והיו חזקים. אין אנו פוחדים מפני המוות'. קריאתם האחרונה הייתה: 'נקמו את דמנו!' אל תדאגו לנו. תודה רבה על שאמרתם לנו ודרישת שלום חמה'. אכן גיבורים המה. גיבורים שלא היו מצויים בעם העברי זה אלפיים שנה.
(ב) זמן מה אחר כך, שמעו לפתע אסירי הכלא שירה חזקה של "התקווה" בוקעת מאזור הצינוק. אז הצטרפו אליה כל האסירים היהודיים בשירה שמילאה את כותלי הבניין. לאחר עשרים דקות, בשעה 04:00 של יום ג', שמעו האסירים את קול שירתו של אבשלום. באמצע השיר נקטע קולו, כאשר יצאה ממנו נשמתו. הקול הבא אחריו זיהה אותו כמאיר. כאבשלום, גם הוא שר עד רגעיו האחרונים. לאחר עשרים דקות הוצאה גופתו, ובשעה 04:25 הועלה לגרדום יעקב וייס, ששר את "התקווה" גם הוא כשאסירי הכלא מצטרפים אליו.

6. לאחר מותם
(א) למחרת, ב-30 ביולי, ב-10 בבוקר, יצאה הלווית השלושה ממשטרת הר כנען לכיוון בית הקברות בצפת בשיירה שבראשה רכב צבאי ואחריה מכונית בני המשפחה ו"חברה קדישא". ראשון נקבר נקר, אחריו וייס והשלישי חביב. הזעזוע בארץ היה עמוק, וזאת בנוסף לפרשייה שכבר התחוללה אותם ימים ויצרה סערה ביישוב - של אוניית אקסודוס. באותו היום התפטר מתפקידו צ'רלטון, מנהל כלא עכו. נודע כי הוא סירב לבצע את התליות בעצמו ועל כן הובא לו מחליף.
(ב) בנוסף לאלו, בעקבות תלייתם של השלושה, ביצע ב-30 ביולי האצ"ל את שאיים, ותלה את שני הסרג'נטים שחטף. פעולה זו שזעזעה את בריטניה (למרות האיום המפורש שהוצב בפניה), חתמה את הגולל על תליית יהודים בארץ ישראל. מאיר נקר, יעקב וייס ואבשלום חביב היו האחרונים לעלות על הגרדום הבריטי בארץ ישראל.

בכבוד רב
רו"ח חיים יואבי רבינוביץ
יו"ר מטה יהודי לאומי