מתתיהו שמואלביץ הועמד למשפט ביום ב' בתמוז תש"ד (26.6.1944) בבית-הדין הצבאי בירושלים. נאשם ביריות על שוטר בריטי ובנשיאה בלתי חוקית של אקדחים ופצצות.
גזר הדין: מוות בתלייה (הוחלף במאסר עולם)
משהוקרא לפני הנאשם כתב האשמה, הודה על כל אחד מהסעיפים ואולם הוסיף: "מצפוני נקי. ומה שעשיתי, יש לו הצדקה ואני אוכיח את צדקתי על ידי עדים שאקרא להעיד". הוא קרא בשמות עדי הסניגוריה שאת רשימתם הגיש לבית הדין והם: הנציב העליון בארץ-ישראל, מר דוד בן-גוריון, יו"ר הסוכנות היהודית והקולונל הרינגטון ממשטרת ארץ-ישראל.
"על ידי עדותו של הנציב העליון אני רוצה להוכיח שהוא לא בא למלא את תקוותו האחרונה של העם היהודי וכן לא למלא את חובות הממשלה הבריטית כממשלה מנדטורית. על ידי עדותו של יו"ר הנהלת הסוכנות אני רוצה להוכיח, שכל העם העברי מאשים את בריטניה בשותפות לטבח יהודי אירופה על ידי הגרמנים. את הקולונל הרינגטון אני קורא, משום שהמפקח הכללי על המשטרה הוא חדש בארץ וקולונל הרינגטון יוכל למסור לנו יותר פרטים..."
ומתוך הצהרתו: "כבוד השופטים - אני מודה מקרב לב לקטיגור על רצונו הטוב להביא בשבילי את העדים. אולם לצערי הרב איני יכול לקבל את הדרך של פנייה פרטית כפי שהוא הציע. ברצוני להביא את העדים האלה לעדות פוליטית רחבה, שתסביר את רקע מעשי... כל מה שעשיתי, עשיתי בהתאם למצפוני והנני מוכן לגלות את מצפוני...
ברגע כזה אני רוצה לעמוד בפני בית-דין ואני מדמה לעצמי, כי אמנם אני עומד בפני בית-הדין, כי בטוח אני, שאם לא בחדר הזה, הרי ישנם עוד שופטי צדק בעולם, ישנו מצפון בעולם. אם לא בשלושת הממדים, הרי ודאי וודאי קיים הוא בצירוף הממד הרביעי - הזמן. לפני משפט זה אני עומד כרגע, ולא לגורל גופי אני חושש, כי אם לגורל הרעיון, למענו אני מוכן לעמוד כאן כנאשם לפני שופטים, שופטים מדומים, שופטי אידיאות, שופטי צדק. לפני בית-דין זה הנני מוכן להודות על עבירות אחרות שעברתי עליהן כלפי החוק הבריטי...
לפי ספר החוקים הבריטי הנני בלתי-לגלי בארץ זאת. וחבל מאוד שלא הספיקו מאות אלפי יהודים לעבור על החוק כמוני; על חוק איסור העלייה היהודית לארץ-ישראל. הם היו ניצולים מן האסון, שבא עליהם, ולא היו זקוקים לרחמנותכם... ועתה החטא השני: הגיע הזמן שאגלה את שמי. לא משום שיש לזה חשיבות. אני חייל ומשום כך מאבד שמי האזרחי את ערכו. אינני מגלה אותו, כדי להצביע על כשרונותיה המזהירים של משטרת הוד מלכותו, הרוצחת אנשים ואינה יודעת את מי רצחה, האוסרת אנשים ואין היא יודעת את מי אסרה ואת מי היא מעמידה למשפט...
שמי מתתיהו שמואלביץ', ואני אחד מבין 20 הלוחמים לחרות ישראל, שברחו ממחנה הסגר בריטי בארץ. הנני מבין 20 הלוחמים ששבועות וחודשים חפרו באדמת לטרון יומם ולילה, הבקיעו סלעים מתחת לאדמה, עד שיצאו לחופש. ולמה עשינו זאת?... אנו יצאנו, כדי להמשיך את מלחמת השחרור של העם העברי.
תישאל כאן ודאי השאלה הידועה: מה ידוע לתובע על האופי שלי: בבקשה, אדוני התובע, אני מגיש לך חומר: באתי לארץ באורח בלתי חוקי, ברחתי מלטרון. הנה קווים לאופיי - אופי פושע מובהק - לפי המושגים שלכם... ועתה על פשעי השלישי, הידוע לכם והכתוב בכתב האשמה... איזו רשות מוסרית יש לכם להכריז כי הנשק שלי הוא בלתי חוקי וזה הנמצא בידי החזק הוא חוקי? כנראה שדעתכם היא כי הנשק בידי השליט נקרא חוקי; והנשק בידי החלש, השואף לחופש ולעצמאות, נקרא "טרור"...
בריטניה בגדה בנו, ובגידה זו הביאה למצב שמיטב הנוער העברי, שראה את מלחמת בריטניה כמלחמתנו אנו, מוכרח כיום ליטול נשק ביד ולהפנותו נגד השלטון הבריטי. ובכן מה קרה? - שואלים רבים. יש אומרים שמהרגע הראשון היתה כאן רמאות, עוד לפני 25 שנה. אולם ברצוני להניח לרגע הנחה אחרת; אני מניח שכאן קרה מה שאירע לגיבור הספר של הד"ר סטיבנסון - ד"ר ג'קיל. אני מניח שד"ר ג'קיל הג'נטלמן עשה ניסיון מעניין, הוא ניסה להופיע בביתו בלונדון ובאולמות היפים של העולם בגופו כג'נטלמן; אולם בפרברי העולם, במושבות, הופיע בדמות אחרת - בדמות מיסטר הייד. ואנחנו, נפל בגורלנו להיות שותפים לא לד"ר ג'קיל, כי אם למיסטר הייד. כאן ראינו את הג'נטלמן הנכבד מכה פליטים, נשים וילדים בסאדיזם איום, כאן ראינו אותו מענה בחורים ובחורות עבריים בתאי המשטרה, עינויים לא יתוארו מרוב זוועה. שלטונה של בריטניה בארץ-ישראל בכל השנים זוהי פרשת שלטונו של מיסטר הייד...
אלה הדברים שרציתי להגיד בפני בית-הדין ואלה טענותי שהבאתי להצדקתי. אינני מבקש רחמים עלי. מי האדם, כי אתחנן בפניו? אני סומך על אלוהי המשפט והצדק, אשר ישנו בעולם. אני רוצה לסיים את דברי בדברי מלכנו דוד, הרשומים בספר תהילים פרק קמ"ד."
כאן קרא את כל הפרק המתחיל במלים: "לדוד ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב, אצבעותי למלחמה..."
(מתוך ספרו של יעקב בנאי - "חיילים אלמונים")