תפריט נגישות

רב"ט דב לקס ז"ל

מתוך הספר "במעלות גבורים" / ישראל ארליך


בכל נפשך

דממה עמוקה כבר עמדה בשכון "משכנות" של הפועל-המזרחי שברמת-חן, הסמוכה לתל-אביב. כבר היתה שעת ערב מאוחרת. אורות כבו בחלונות הדירה; רק פה ושם נראו מאחרי-קריאה שוכבים על כסאות הנוח שעל המרפסות, ומעיינים בעתון, בספר. אור-עמום נראה על מרפסת דירתם של מרדכי וטובה (אלזה) לקס, שבקומה העליונה בשכון הדתי. הם ישבו כאן שניהם, ושתקו. מרדכי לקס לא דיבר ולא כלום, טובה (אלזה) לקס רעייתו אף היא ישבה ושתקה.
נקשתי קלילות בדלת. פתחו. שאלו - וישבנו במרפסת. השניים שתקו. גם לשתיים-שלוש שאלותי הראשונות - לא השיבו. שתקו, שתקו - ואני אז שמעתי קול זעקה, זעקתם של אב ואם שבנם-יחידם נפל במלחמת-ששת-הימים, ולא ישוב עוד לבית אבא-אמא. הם נותרו לבדם. אינם שתים לבותיהם לסובב אותם. "חרדת אלהים בעצמותם, ולשונם לכיחם דבקה. / איכה שמם עליהם נוום, איכה קדר פתאם / איכה חמרמרו כתליו, טבעו במצולת יגון / גם רהיטיו כולם דומם יתעטפו בצלליהם / עודם מחשים, מתאפקים, כולאים אבלם בלבם / אך עוד אחת מעט וחלחלה יבבה חרישית / וגעו קירות בבכיה ואמות הספים תתיפחנה."
כחדשיים כבר עברו מאז אותו ערב, כאשר ארבעה אנשים בלתי-ידועים למר מרדכי לקם ולרעייתו, וביניהם עסקן-צבור, רופא, חייל ועוד - התדפקו על דלת ביתם, כדי... כדי לבשר להם בשורת-איוב איומה זו: נפל בנכם, בנכם דב לקס נפל לפני שבוע ימים בקרב.
האב, מרדכי לקס, כבן ששים ששיבה רבה זרקה בו, כיפה שחורה לראשו, כולו נראה שבור, עינים אדומות ונראות כבויות אף מבעד לזגוגיות משקפיו - פותח מסוף הדרך. הקרב בו נפל בנו דב:
- היה זה ביום הראשון של המלחמה, יום שני בשבוע. לעתות-ערב עברו את הגבול. בעת התקדמותם הרגישו במארב מצרי סמוך. דב שלנו, שהיה מפקד כתה, ציווה על אנשיו לשכב. הכל שכבו דוממים. יריות נשמעו, גברו ורבו. מסוכן היה להגלות. דב שלנו, שאחראי היה לקבוצתו - רצה לדעת אם אמנם שומרים הכל על הפקודה לשכב על הקרקע - הרים ראשו, ואז - אז השיגו הכדור המצרי. דבל'ה שלנו נהרג. לפני שבוע ימים הייתי שם, במקום שנפל, באום-כתף. כן, ראיתי את המקום, סובבתי עם אחד מחבריו, יונתן בשיא, שהיה אתו באותו מקום ובאותה שעה. שם באום-כתף נפל דב'לה שלנו.
ואז חנקו דמעות בגרונו של מר מרדכי לקס. בידו הליט את פניו, ידו השניה פשוטה היתה על השולחן באפס-מעשה. על זרוע היד ראינו מספר-קעקע, מימי מחנה אושויץ: מספר 6994 - A. שנתיים ימים ישב מרדכי לקס באותו מחנה-מוות. כאן ניספו אשתו ושלושת ילדיהם, כולם ילידי מרמורוש. לאחר השחרור, נשא את אשתו השניה גברת אלזה (שבארץ הסבה שמה לטובה) ויחד החלו לעלות ארצה. דרך ארוכה היתה זו. שבעה גבולות גנבו עד בואם למילאנו של איטליה. באביב של שנת 1947 נולד להם במילאנו, בנם - וקראו לו: דב. עם תינוקם זה, שיחיד נשאר להם - התגלגלו במשך שנה תמימה במחנות-הפליטים שבאיטליה, ובקייץ 1948 עלו לארץ. שנים ארוכות התגוררו בבית ערבי ישן ביפו, ולפני כארבע שנים עברו לכאן, לשכון "משכנות" שברמת-חן. עתה - דירה נאה, כלים נאים. עד לפני כחדשיים גם היה להם בן נאה, בן יחיד ונאה.
בן עשרים שנה וחודש היה דב לקס בנפלו ביום הראשון של המלחמה, ליד אום-כתף.
יושבים אנו על המרפסת האפלולית ומשוחחים. על השולחן נערמים מכתביו המרובים של הבן, תמונותיו, ספריו. הנה גם אלבום שהסדיר האב ובו מוצאים אנו פרקים-פרקים מדרך הייו של דב לקס: למודיו בבית-ספר "יסודי התורה", בישיבת "בני עקיבא", תעודות-סיום, תעודת-בגרות, תעודות גיוס וסיום קורסים - ותמונות מכל שנות חייו. והנה גם תמונותיו עם ארושתו, נערה נאה בת לאותו שיכון, עמה אתארש לפני כחצי שנה.
האורות שסביב כבר כבו כולם. רק כאן, על המרפסת ביתה של משפחת לקס, מאזין אני לזעקה הבלתי-נשמעת של אב שכול, של אם שכולה.

בן מוכשר יש לכם

בבית-הספר "יסודי-התורה" בתל-אביב סיים דב לקס את לימודיו היסודיים. על אף משיכתו ללמודי מתימטיקה והנדסה - ידע שהוא צריך לעצב תחילה את דעתו ונפשו. גם פעיל היה בסניף "בני-עקיבא" במקומו - וידע שעתה חייב הוא להקדיש רוב שעות יומו ללמודי-קודש. הוא גלה למקום תורה, לישיבת "בני-עקיבא" שבכפר-הרא"ה. מסתכלים אנו בתעודת-הגמר של בית-הספר התיכון שבישיבת "בני עקיבא" בכפר-הרא"ה: כל הציונים מדברים בשבחו של דב לקס. טוב, כמעט-טוב-מאוד, טוב-מאוד. ושורה ארוכה: טוב-מאוד, טוב מאוד. בעיקר הצטיין דב בלימודי המתימטיקה והפיסיקה. לא נפל מהם אף בלימודי הקודש, שכה התמסר ללימודם. כשרונות מעולים גילה.
כאשר סיים דב לקס לימודיו בישיבת בני-עקיבא - עמד בפני פרשת-דרכים. מוריו בישיבה לחצו עליו להמשיך למודיו בישיבה גבוהה. מחנכו, הרב ד"ר שוימר, בא לבית הוריו, אמר להם:
- דב בנכם, בעל כשרונות רבים הוא. עליכם לשמור על כשרונותיו. שלחוהו לפחות לשנה לישיבה גדולה. זכרו, בן מוכשר יש לכם, שמרו עליו ביותר, שמרו עליו.
אומר לנו האב:
- דב הקשיב. לבו יצא ללימודים. הוא הסביר לנו כי עליו להמשיך למודיו בתחומי המתימטיקה והפיסיקה בטכניון שבחיפה - אך קודם לכל עליו למלא חובתו לעמו, לשרת בצבא. דב התגייס עם חבריו שבבני-עקיבא לגרעין נח"ל שבטירת-צבי. לאחר-מכן שירת עם חבריו בהיאחזות בני-עקיבא שבהר הגלבוע. גמ בעת שרותו בצבא - גילה דב כשרונות מעולים, עבר בהצלחה קורס מ"כים, היה לרב-טוראי. עמד במבחן פסיכוטכני כדי להתקבל לקורס-קצינים, אך דחה הצעה זו. הוא רצה לסיים ימי שרותו - ולפתוח בלימודיו בטכניון. בעת שרותו בצבא, כאשר באו ימי-חרום - שירת ביחידה קרבית. פלוני דיבר על לבבו: בן יחיד אתה, אל תלך ליחידה קרבית. דב דחה את הדברים. הסביר: אני שמח שאני יכול לשרת כחייל קרבי; ילדים שיוולדו לי יוכלו להתגאות באביהם. את שרותו בצבא צריך היה דב לסיים בסוף שנה זו - אך באו ימי המלחמה. כן, אום-כתף, אום-כתף.

לנצח את השטן

על אף השעה המאוחרת - שימעים אנו נקישות בדלת. נכנס חייל, מידידיו של דב לקס, ששרתו עמו ביחידתו. מספר עמוס ירדני החייל:
- רק בימי השרות בצבא הכרתי את דב, ומיד הפכנו לידידים. מעולם לא שמעתי את דב מתאונן. הוא ידע את דרכו, את מטרתו - ומעולם לא זנח את דרך חייו. הוא היה המפקד שלי ביחידה, והיה דוגמא אישית לי ולחברי. שעות של פנאי - לא ביטל. תמיד ראיתי אותו יושב ולומד, יושב ורושם, יושב על ספרי המתימטיקה והפיסיקה האנגליים שלו - ולומד. תכנית למודים של שנה תמימה באוניברסיטה למד בכח עצמו. הוא היה בחור דתי במחשבותיו ובמעשיו, אמונתו היתה שלמה ומעשיו היו שלמים. לעולם לא אשכח את תפילת ליל-שבת האחרונה, לפני פרוץ המלחמה, כאשר דב ריכז סביב טאנק אחד מניין של צעירים, והתפלל מנחה וקבלת-שבת. היה זה משהו מופלא. ראינו אותו שהוא עולה על כולנו בהשכלתו ובידיעותיו, ובכל-זאת היה לנו לחבר וידיד. גם לבחורים הדתיים שביחידה וגם ל"חפשיים". כולנו היינו מלאי קינאה בו, כשהסתכלנו בו לפני היציאה לקרב: דב חיזק את הכיפה הסרוגה בשתי סיכות לשערו, הניח את השקית ובה התפילין שלו בכיס-השמאלי שבחולצתו - וכך יצא לקרב.
האב, מר מרדכי לקס, ישב אף הוא והאזין לדברי החייל. לא פסק מלעשן, בלע גלולות של ארגעה. הוא מתרגם לפנינו אחד ממכתביו האחרונים של דב, שכתבו הונגרית להוריו. היה זה ב-25 במאי - כותב דב להוריו:
"...המכתב שכתבתם לי - הינו המכתב היפה ביותר שקבלתי אי-פעם.
הורי היקרים, אני כה אוהב אתכם, שאינני מסוגל להביע במלים. יודע אני עד כמה שאתם רוצים שלא אהיה בקו הראשון, אך אם יהיה צורך בכך - לא תהא ברירה. אני רוצה להביא הביתה את השלום. אך אם רוצה השטן שנילחם - אז נילחם בכל כוחנו ומרצנו, ואת הנצחון אביא הביתה. תבינו אותי: אם לא נשמיד את השטן, אז כל חיינו יהיו בסכנה. מוטב שאני אלחם, מאשר הילדים שלי".
אנו מאזינים לדברי האב. הוא מרשה לנו לעלעל במכתבי-התנחומים שהגיעו למשפחה אחרי נפלו של דב. רבו של דב לקס בישיבת בני-עקיבא, הרב משה-צבי נריה, כותב במכתבו:
"שמחת הנצחון עברה בהגיע השמועה על נפול בנכם היקר והחביב דב, הי"ד. גדול הכאב ורב היגון, וכולנו משתתפים באבלכם. אין מלים בפינו לנחם ולעודד, כי גדול המחיר אשר שולם עבור כל מה שהושג. - הרופא לשבורי-לב יחבוש את מחץ המכה הקשה, ובירושלים ננוחם כולנו. - הכותב בדמע".
מפקד גדודו של דב לקס, סגן-אלוף בן-דוד, אף הוא כתב מכתב תנחומים להוריו השכולים של פיקודו שנפל. כותב המפקד בין היתר:
"בנכם שירת בגדוד תחת פקודי, הן כחניך והן כמפקד. היה אהוד על חייליו ונאמן על מפקדיו. - בנכם נהרג מכדור אויב תוך לחימה. הסתער בראש כיתתו, דבק במשימתו ועקש לבצעה. אין מילות-נחמה בפי, אלא זאת - הלואי ויהיה בנכם אחרון הקרבנות של דור שבע-מלחמות".
אומרים לנו האב והאם:
- את דב ראינו בפעם האחרונה חודש ימים לפני שנפל. היה זה ביום הולדתו העשרים. צעיר יפה היה דב: יפה בתוכו, יפה בברו. גם מתנה לא הספקנו להגיש לו...

דמעתה של אמא

את הפרק האחרון בשיחתנו - שחה עמנו אמו של דב, הגברת טובה (אלזה) לקס. דבריה מועטים. מתקשה היא בעברית, גם היידיש אינה רהוטה בפיה. אך מי יעצור רגשות אם שכולה?! את הרגשותיה העלתה בכתב, בהונגרית. קרוב-משפחה תרגם את הדברים לעברית. כתבה הגברת לקס:
"כבר חמישה שבועות שלבך הנפלא חדל לפעום. החלטתי לא לבכות יותר, ולא להתאונן. החיים נמשכים, ואני אנסה להיות גבורה כמו שהיית אתה. תאמין לי, דב'לה שלי, שקשה מאוד לאם להיות גבורה, אחר שבנה היחיד והנפלא איננו עוד בין החיים. הקרבת חייך למען מטרה קדושה, אך גם זה אינו יכול לנחמני לעולם. מהיום - אסגור בתוכי את הכאב הנורא שלי, גם אם אתמוטט משאתו. סלח-נא לי, דב'לה היקר שלי, כי נדמה לי שלעולם לא אהיה עוד מאושרת, כי דמי שותת מאלף פצעים. אינני מסוגלת להאמין שלא תשוב עוד הביתה. אני מחכה ומחכה ואחכה לנצח עם לבי האמהי השבור. תמיד שואלת אני: מדוע זה צריך היה לקרות? מדוע לקח הבורא ממני את היקר לי ביותר. בן עשרים היית, ועדיין לא טעמת הרבה מן החיים. עזבת את הוריך המסכנים, שאינם מוצאים נחמה, ואת ארושתך היקרה והיפה, שאהבת אותה והיא אהבה אותך. דב'לה היקר שלי, אני גאה בך שנתת זכות-קדימה למדינתנו האהובה, אם-כי זו גאווה כאובה מאוד. אני יושבת פה על המרפסת, עצובה עד מוות, כי יודעת אני שלא תבוא עוד".
האם מוציאה אגרת, האחרונה של דב. הוא כתב אותה לארושתו. וכך כתב:
"אין לי לסמוך על איש, אלא על אלקים ועל הנשק שבידי. אין לנו ברירה, אלא לנצח. להרוג ולהשמיד את האוייב - ולנצח. אין מנוס מהמלחמה. עמלק ועם-ישראל אינם יכולים להתקיים בכפיפה אחת. אני שמח כי אלקים נתן לי את הנתונים הגופניים להיות חייל קרבי. האמיני לי כי אני מתפלל יומם ולילה כי לא תפרוץ מלחמה. אינני רוצה לנסות את הקדוש-ברוך-הוא. מעדיף אני כי לא תהיה מלחמה. את מכתבך ואת מכתבי הורי אני שומר אצלי כקמיע".
האב והאם מראים לנו את ספריו של דב בנם. נתיתמו הספרים - ספרי-הקודש וספרי-החול, גם ספרי המתימטיקה והפיסיקה בהם עסק לאחרונה. הנה גם חפציו האישיים. האלבומים והתמונות המסודרות, המכתבים המסודרים, ארנקו ותעודותיו. שואלים אנו על תיק-התפילין שלו, אותו שמר מכל משמר, ואף היה בכיס-חולצתו בעת הקרב, בו נפל. משיב לנו האב:
- אני משתמש בתפילין של דב. מאז הוחזרו לי התפילין על-ידי הצבא - רוצה אני להרגיש כל בוקר את קרבתי לדב שלנו, ולהתפלל בתפילין שלו. התפילין הקדושות של דב הקדוש.

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה