דב!
5.7.1967, עומדים ליד קברך הרענן אבלים.
5.5.1947 נולדת, 5.6.1967 מסרת נפשך למזבח המולדת. צרוף מקרים מוזר אך נותן החומר למחשבה. סך הכל בן 20 שנה וזהו זה. למה?!
מפני שהיית כל כך דתי? מפני שהיית כל כך טוב? מפני שהיית כל כך טוב? מפני שהיית כל כך מושלם? אולי! גם הקב"ה אוהב את הטובים ואותם הוא בוחר לעצמו שירחפו סביבו.
גם אנו כל כך אהבנו כשאתה סביבנו בחברתנו, מה אנו מול רצונו של הקב"ה?
כשאני נוטלת את העט והנייר בידי, על מנת לכתוב מילים לזכרך, יש את נפשי לשבור את העט ולקרוע את הנייר מפני שאינם יכולים להביע את הרגשות האמיתיים הגלויים והנסתרים.
אולם אם זוהי הדרך להנצחה, מי אני כי אתנגד לה, למרות שאני בטוחה כי אילו את פיך שאלנו היה הוא עונה לא! ב-"א" רבתי.
כל אדם שהכיר אותך אין לו צורך בקריאה כדי שיזכור אותך, ומי שלא הכיר אותך מה יכולות מילים נבובות להסביר, נקודה קטנה מתוך אופיך?
לו היה העולם נעצר רק לשניה אחת, כדי שכולם יבחינו בשינו יבחינו באבידה יכאבו כאיבה.
רק אנו האנשים שהכרנו אותך יודעים איזה אבידה אבדה לנו באופן אישי כאדם, ולאומה בכללה כאיש רוח וכמדען לעתיד...
חלומך היה כי בתום שרותך הצבאי תרשם לטכניון ותלמד פיסיקה אטומית או הנדסה גרעינית, בד בבד עם למודי קודש אותם צרפת לתכונות כדבר מובן מאליו.
אולם, איך אומרים התכניות טובות כדי שלא תתגשמנה.
רבות מחשבות בלב איש...
תוכניותינו היו יפות מדי מכדי שיתגשמו וכפי הנראה אף אתה היית טהור מדי מכדי שתחיה עולם זה.
אשרינו שאיננו מאמינים כי עזבת אותנו לעולמים ויש נדמה לי כי אולי היום תקפוץ, רק לרגע, לומר "שלום" ולחזור לבסיס.
אני בטוחה כי ברגעים אלו, ולעולם תמיד תמיד תהיה קרוב אלי, אלינו אף פעם לא תיטוש אותנו.
כי מהו הגוף?! הנשמה!
אף כי ידמה לרגע כי שכחנו, כי התגברנו, זו טעות! האם אפשר לשכוח?! האם אפשר להתגבר?
שש שנים תקופה ניכרת שאיפשרה לי להכיר אותך על כל הצדדים שבך, לאהוב אותך כמות שאתה, העובדה שאהיה תחת קורת גג יחד איתך נראתה לי כטבעית ביותר וכמתבקשת מאליה, למה?
איזו זכות מיוחדת היתה לי לראות דבר זה כטבעי! איזה זכות היתה לי לחשוב לחיות אתך יחד? אתה כאדם מושלם ואני כאדם.
באחד מביקורי הניחומים, דיבר איתי אדם שהכירך טוב מאוד, מר ש. הוא אמר לי דב היה צריך ללכת בגיל 20, יש אנשים שצריכים להכין אותם לכניסה לעולם הבא חמישים ששים ושבעים שנים, ויותר, דב היה כזה שהיה די ב-20 שנה כדי שיהיה ראוי להכנס לעולם הבא, ואת צריכה להיות גאה על כך שאדם כזה רצה לשאת אותך לאשה וצירף אותך למעגל חייו, ועליך להודות לה' שהיתה לך הזכות להסתופף בחברתו במשך 6 שנים.
זו זכות, אני גאה!
אף הייתי יכולה להיות גאה ומאושרת, וחבל שעל המאושרת עלי לוותר. על אחת התמונות שנתת לי כתבת "שלך לנצח" נכון, היית שלי לנצח, כשהנצח הוא סך הכל 20 שנה.
אינני יודעת איזה נצח הועיד לי הקב"ה אולם אני בטוחה כי אף אתה תהיה שלי לנצח, אומנם לא במובן הפשוט של המילה.
שום תרופת פלא לא תרפא אותי מהמחלה הזו ששמה "דב" והמגוחך שבדבר, אינני רוצה להרפא ממחלה זו. יש אומרים הזמן הוא הרופא והרפואה הטובים ביותר, אולם יש מחלות אנושות, פצעים עמוקים, המגלידים אמנם, אך הצלקת נשארת ודי בנגיעה קלה כדי לפתוח את הפצע והוא שוב ישתות דם.
דב, טרם הגלידו פצעינו ואני יכולה להעריך בזמן את התקופה עד שהם יגלידו (אם יגלידו), מה שברור כי לעולם תמיד הצעד עמנו קדימה לקראת העתיד, כל כך הרבה ניסים קרו בששה ימים, הכל הפך לאידיליה, כדי להשלים אידיליה זו צריך להתקיים רק עוד חלק אחד "ביאת המשיח, ותחיית המיתים", רק רפואת פלא זו תגליד את הפצע ואף תמחה אותו לגמרי.
אהבתי אותך, וקוויתי שאהבה זו תהיה לנצח. זו היתה אהבתי הראשונה, הכנה והטהורה ואמרו כבר נבונים מאתנו כי האהבה הראשונה היא האהבה האמיתית ביותר והכנה ביותר. אינני רוצה לכתוב כאן וידוי, אני מנסה להעביר על נייר עובדות ומציאות אמיתיים שידברו בעד עצמם.
לכתוב על אופיך ותכונותיך: איך? על נייר? עם עט?
אולי! רק כמה מומנטים שיסבירו קצת.
זכורני כשבוע לפני פסח כתבת הביתה כי תהיה בליל הסדר בבית ובקשת מאתנו כי נבלה את הסדר כרגיל מזה שנים ביחד, אז טרם ידעת שהוזמנו כבר לדודי, כשבאת הביתה סיפרתי לך כי לא נהיה יחד, נהיה כנים הצטערתי וגם אתה. כמובן שבבית שאלתי את הורי מה יקרה אם אשאר בבית? התשובה היתה הססנית אך חד משמעית, זה לא מתאים. כשעליתי להגיד חג שמח ראיתי כי אינך חפץ שאלך ואז הפכתי לפוסקת אינני הולכת, אני נשארת! ובבוקר נצא ברגל לתל-אביב, אך הפכת אף אתה לפוסק, את הולכת! בליל הסדר כל המשפחה יושבת יחד, מי נתן לי אז את הכוח להתנגד ולהשאר איתך, אינני יודעת, מה שברור לי כי לא הייתי סולחת לעצמי אילו לא הייתי נשארת. לפחות את הסדר האחרון שלך חגגנו יחד, נהננו, נכון?
באחת השיחות איתך אמרת: פסי, כשיוולד לנו תינוק נקרא לו בשם בנו-בתו של אבי שנהרגו במלחמה.
"פסע, אני שמח שהקב"ה נתן לי את הנתונים הגופניים להיות חיל קרבי, ולא איזה פדלאה בעורף (אבל גם הם) שיהיו בריאים.
כשפחדתי שתצנח אמרת לי "אל תדאגי אין הקב"ה רוצה במות חייליו."
או בימי מתיחות "אין לך מה לדאוג אי"ה הכל יהיה בסדר, ואני אשוב בקרוב אליך."
"אין מקום לדאגה הכל יעבור בשלום אי"ה יותר מדי אנשים עלולים להפגע ממלחמה זו מכדי שישבו בצד, בחיבוק ידיים, על כן חשבי עלי והתפללי לשובי המוקדם הביתה אליך".
אשרי המאמין!!
עוד? אין צורך ביותר!
כבר אמרי חכמי ישראל:
"לך דומיה תהילה"
פסיה (ארוסתו)