לא הייתי מפקדו של דורון ולא פקודו - לכן לא אוכל לדבר עליו מנקודת מבט צבאית - הייתי דודו והכרתיו כעלם - כאדם.
דורון היה יפה תואר ואציל נפש והיופי הפיזי שלו היה רק הד נאמן ליופיו הנפשי.
שקט, צנוע, נזהר תמיד מלהפריע או להטריד, ממעט מלבקש משהו ממישהו ומרבה להציע עזרתו לכולם ובכל הזדמנות.
יש החושבים שדורון היה ביישן קמעה - לי נראה שזאת לא היתה ביישנות, זה היה יותר חשש או בריחה ממצבים שיש בהם מן הרברבנות. - אני זוכר אחרי המבצע בסמוע, לפני ששת הימים, נפגשנו אצלנו בבית ודובר על המבצע. דורון שתק ורק פה ושם העיר הערות. שאלתיו היית שם, והוא השפיל עיניו וענה בשקט "כן" ומיד עבר לנושא אחר. - רק לאחר מכן נודע לנו - ולא ממנו חלילה, על חלקו במבצע כשלצידו סרן גדי מנלה המנוח. - כבר אז נדמה לי התחמק מבין אצבעות המוות.
תקופה מסויימת היינו מצטלבים בדרכנו מדי בוקר, כאשר דורון נוסע לבסיסו בתל-נוף ואני למטה הנפה שלי ברמלה.
הוא תמיד הבחין בי הראשון. היה עוצר ומחכה עד שהתקרבתי לרכבו ואז חיוך קל, החיוך המקסים שלו, הרמת יד לשלום וממשיך לנסוע בלי אומר ומילים. - דורון לא דיבר כי לא היה צורך לדבר, חיוכו וברכתו לשלום ע"י הרמת ידו דברו אלי יותר משיחה ממושכת. - לעתים היה מופיע עם הטנדר ליד ביתנו, היינו יוצאים למרפסת ושוב אותו חיוך מקסים, שאלה אם הכל כשורה בבית וממהר לעזוב.
דורון אהב את הבריות. אהב את האדם באשר הוא אדם וסבלו של אדם נגע עמוק ללבו.
אולי הדברים שכתב חברו לעתון "מעריב" ימחישו את הדברים ביתר שאת. וכך כותב חברו של דורון: הנה כי כן דורון הקושר קשרים עם שוער ערבי זקן מסכן - משקה אותו מים ונותן לו כובע להגן מפני השמש, כשהקרב טרם הגיע לקיצו.
במבטו היפה והשובה לבבות היה גם עצב כלשהו. זה היה נראה לי כסמל של השתתפותו בסבלם של הסובלים. - זהו דורון אציל הנפש.
פשוט - צנוע - תמים ויחד עם זאת לוחם נועז ועשוי ללא חת - נדמה לי שאלה הם מרכיבי האופי העיקריים של הלוחם הישראלי. - אין ספק שדורון היה סמל ודוגמא ללוחם הישראלי בתקופה גדולה והסטורית זו. כך היה בחייו - וכך במותו.
לא נשכח אותך דורון - כי איך אפשר לשכוח אותך ?