לקראת יום הזכרון השלישי של בננו היקר משה ז"ל. 2.6.1970
זכור נזכור לא נשכח אותך עד סוף חיינו בננו משה היקר.
חלפו שלוש שנים, שלוש שנים של צער וכאב. בכל פעם ובכל מעמד אנחנו מזכירים את דמותך ובליבנו פנימה משהו זועק בלי סוף. הזמן חולף מהיום המצער ומהלילה של אש ודם של הקרב באום-כתף.
איפה גורלך הועיד לך להלחם ושם היקרבת את חייך הצעירים כדי להבטיח זכות קיומנו וחרותינו. יצאת ליעד בהחלטה של תמימות לא לאכזב אף אחד לא בעורף ולא בחזית אבל את הוריך ואחותך שהתפללו בליבם לשלומך וצפו לשובך הביתה איכזבת.
הזמן עובר אבל הכאב והדאבה נשארים ולא עוזבים אותנו אפילו לרגע. התרגלנו לא לצחוק ולא לשמוח ולא להנות מהרבה דברים כבני אדם אחרים. אנחנו מסתכלים על החיים באדישות מיוחדת, מצד שני מנסים לעשות הרבה דברים כלפי חוץ בכדי לא להראות כל כך את כאב ליבנו אך בלי הצלחה יתירה. בעבודה ובבית הכל חוזר וחוזר בעקשנות יוצאת מן הכלל.
רסיסי חיינו של האתמול הם כל כך קרובים וכל כך רחוקים מאתנו. דברים פעוטים שבחיי יום יום בביתנו הם סיוט נסתר לגבינו. המטבח השולחן והכסאות, אהבת לשבת עם הגב לקיר, בקושי הספיק המקום לארבעתנו בכדי לסעוד ביחד במיוחד בשבתות ובחגים, אבל כמה זה היה נחמד כשהיו לנו רגעים מאושרים אלה, חיי מלכות ממש. חיי מלכות של משפחה קטנה אחת, כמה זה שונה היום וכמה זה אחרת עכשיו, בכל כינות ליבי הייתי מעדיף כל מצב אחר בגון - דלות ועוני מוחלט אם היה יכול להיות אחרת, אלה הם מילים שמתוך הלב הדואב געגועי יום האתמול משולבים בדמעות של עינים דומעות. הרבה מחשבות עולות מדי יום ביומו וגם טענות של אשמה עצמית לא חסרות, שלא עשיתי די עבורך בני בחייך הצעירים בני 19 - אביבים סך הכל. לא שיחקתי מספיק איתך בשנות ילדותך בגלל היותי טרוד בעבודה יום יומית לא הקדשתי לך מספיק אהבה ותשומת לב בני, לא עודדתי אותך בדרך חייך הצעירים שבחרת לך. אני פשוט לא הספקתי להבין אותך בני, הזמן חלף כל כך מהר עם בעיות יום יומיות של חיים לא קלים ובגלל זה שנות ילדותך לא היו קלות, אבל הודות לתכונותיך התגברת בקלות על מכשולים וסילקת אותם מדרכך.
תקופת ארבע השנים של עבודה ולמודים היתה קשה מאוד עבורך ולא פעם התנגדת למסגרת העבודה והלמודים של 12 שעות ביום בהתוכחנו וכל פעם הסכמת אתי והחלטת להמשיך בגלל שלא רצית לצער אותי אבל אני החשבתי את זה אחרת אלה הם זכרונות אשמה שלא עוזבים אותי.
בננו משה היית ילד לתפארת בעיני רבים. לא אהבת להלבלט - חלוצה לבנה מכנסים קצרים וסנדלים זה כל לבושך גם בשבתות ובחגים. בשריקה ובשירה מקפץ ומדלג על המדרגות ואתה כבר בבית בלגימה אחת היית שותה בקבוק בירה ותפוחי עץ גדולים וחמוצים בשתי ידיך וכבר שוכב ואוכל אותם בהנאה מרובה וספר בידך ובנחת אתה נח על מיטתך.
עיף לא עיף אבל אף פעולה בתנועה לא החסרת. כך הגיע הזמן והתגיסת לצבא, במהירה התרגלת לכל דבר הרגשת את עצמך בצבא כבביתך, עברת טירונות ואחרי זה קורס מכים בשבטה. כל חופשה חולקה לשניים. חצי עם החברה וחצי בבית. לא פעם אחת קפחת אותנו ונסעת לקבוץ במקום הביתה. היית קשור בלב ונפש עם חבריך, היתה לך הנאה רבה לבוא הביתה בפת אומיות בעדינות ובשקט פתחת את דלת ביתנו בשובבות ובסיפוק התנפלת עלינו וחיבקת אותנו. בלחיצת ידך הרגשתי את חום לבך היינו מאושרים בשמחת חייך כל פינת ביתנו הייתה מלאה. אתה ספרת על חויות משירותך באי שם, התלהבנו ממש ממך, מהשינוי הגדול שחל בך. בזמן קצר התחלת להעריך דברים קטנים שלא היה להם כל חשיבות בעיניך לפני הצבא. כל דבר בבית נהיה יקר לך שבעתיים. לא התלוננת על כלום הכל היה טוב ונעים לך גם בצבא.
התחלת להתענין בהמשך לימודים לבחינות הבגרות שלך, כל מה שרצינו התגשם מעצמו. התחלנו להאמין שקרוב היום של ימי נחת וחדוה כפצוי עבור שנים של דאגות אין ספור ומאמצים אל אנושיים אבל הכל לשוא.
בנינו משה היקר לא בכוחנו להגיד לך כל מה שבלבנו, עצמת הצער והכאב הוא שלנו. שלוש שנים אנו חיים בתחושה הנוראה של יגון שאתה בנינו לא אתנו. אבל אתה חי עמנו ובתוכנו עד סוף חיינו.