לחבריא השלום והברכה!
ודאי תתפלאנה מה השמחה על ראשי והנני שולח מכתב. אם כן אגלה לכם סוד קטן, פשוט אני מתבטל. ה"בני דודים" החליטו שאני זקוק להבראה ובשעת קרב מצאו הזדמנות ותקעו בי שני כדורים האחד בכף היד השמאלית והשני בירך השמאלית. אני מתנחם, טוב שלא בראש. הפצעים עצמם קשים אבל אני נחשב כפצוע קל, כי הכדורים יצאו ובעצם לא פגעו. בקצור, העסק לא נעים ביותר, אבל אין ברירה. הענין היה כך: ודאי ידוע לכם ששער הגולן ומסדה נעזבו על ידי היהודים. לא כדאי להרחיב את הדיבור על כך, כי היה זה מעשה מאוד כושל. העיקר, הערבים החלו לשדוד את המשק ואנחנו יצאנו, כתה מאשדות, לעצור בעדם. ירדנו לירמוק ותפסנו אוטו שלהם. המקום הוא בלב סביבה ערבית טהורה, כך שהמשחק הוא קצת מסוכן. משלא הצלחנו להניע את המכונה זרקנו 4 בקבוקי מולוטוב בתוספת פח בנזין והמכונית עלתה בצורת עשן השמימה. אני הייתי באבטחה. החברה נסוגו ולא קראו לי, אז לקחתי את הרגליים ועשיתי "ויברח"
בינתים החלו הערבים לרדוף אחרינו, מי ברגל ומי ברכב, כולם היו מזוינים בנשק ובסכינים. בינתים פתחו ב"שפאנדו" מאשדות על הערבים והערבים החלו לנוס ואנו הוספנו לסגת. כעבור 5 רגעים כשה"שפאנדו" הפסיק לפעול והערבים חזרו לרדוף אחרינו, התרוממתי לירות ובאותו רגע חטפתי צריבה חזקה ביד. הבטתי וראיתי שהיד חתוכה וזבה דם. צעקתי לחובש שנפצעתי והוא תיכף הגיש לי עזרה. ניסיתי לקום והרגשתי גם את הרגל. החברה נשארו לחפות. אני קמתי והלכתי לבדי. עשיתי חשבון פשוט. מוטב ללכת לבד ופצוע מאשר להישאר לערבים ואחר כך יביאו ממני קציצות. בחיי, מהכדורים לא פחדתי בכלל, אבל ראיתי את ההמון רץ ודוחף כמטורף והסכינים ביד זה תן לי את הדחיפה ללכת. אחרת הייתן רואות בעיתון: "חללי יום ו' יחיאל ישפה" חוץ מזה הספקתי להיות בעוד ג'ובים רק חבל לבזבז ניר בשבילם.
מהחברה לא קבלתי כל ידיעה, יקח אותם השד, לא יכולים לכתוב. רק ידוע שישנם הרבה פצועים בגדוד שלהם ואינני מתאר, שהחברה יצאו חלקים מהענין. אם ידוע לכן דבר מה עליהם כתבו לי ע"פ כתובת...
מה נשמע אצלכן, האם מתקימות פעולות גרעין סדירות? אני כבר שכחתי מזמן דברים כאלה, הם נשארו אצלי רק כחלום. אני מגויס רק שבוע ימים. באמצע שניקיתי את הרפת נכנס המפקד והרביץ פקודה: קח רובה ובגדים ליומים ובוא מיד. נו, המולדת בסכנה צריך להציל אותה, חשבתי. ובסופו של ענין התגלגלתי לבית החולים שויצר בטבריה העיר.
בבית עד אז הייתי קבור כהוגן, עבדתי אכלתי וישנתי, במלה יותר קולעת - סוס עבודה. חבר'ה אין ומי שישנו נראה זר ורחוק. בקצור אתן יכולות לומר לכל החוזרות ששטות גדולה הן עושות ושתחשובנה טוב טוב בדבר לפני שהן מחליטות כי בנפשן הדבר (פרזה, אה?)
נו, אני חושב שתפשתי שטח די גדול עד עכשיו (על הניר) ומספיק לנדנד, לכן אסים בזה ובתקוה שנתראה כולם כולם בגרעין בריאים ושלמים וכו' וכו' (כך בירכה אותי זקנה אחת)
שלום שלום ולהתראות
חיליק
(מכתב לבנות בחווה)
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.